רינת בר מצטרפת לזמרות המייללות על נטישת מאהביהן. יש מי שמפטם את זמרות הז'אנר בשירי יאוש על מר גורלן. בר אינה בודק את השירים שמספקים לה. מה שקרה לה זה אינו "שיבוש קטן בתדר" אלא קצר מוחלט. היא תתבקש להסביר את המשפט "מה שהביא אותך אלי/ זה מה שלקח אותך ממני" (מה?), גם את חוסר הבקרה על הטקסט השדוף והסתמי "רוצה בתוך החושך ברגשות לגעת", והפתיח המיותר של "אחרי שיחה קצת ארוכה", כאילו שהמידע הזה מוסיף משהו לסיפור.
הסלסול העצוב, המנגינה הנוגה, המעבר לטון מתבכיין לא יצילו את השיר הזה משגרת מחזור הנושא. לרינת בר יש מקום טוב בצמרת זמרות הז'אנר בין עדן בן זקן, נסרין קדרי, ספיר סבן. הוא מסלסלת יפה רגש, מחוברת בטבור למוסיקה המזרחית, אבל כדי להיות ייחודית, היא צריכה לבדל את עצמה בשירים מקוריים, לא להשתרך אחרי המתחרות שלה. בשיר הזה היא נגררת למקום שבלוני עד משעמם. הדמעות ישארו אצלה.
אחרי שיחה קצת ארוכה/ נכנסת אל החדר
היום שעבר הביא איתו/ שיבוש קטן בתדר
משהו במבט כבר לא רגיל/ אתמול זרם בסדר
הנחת בסלון את המעיל/ וכלום כבר לא היה מעבר
ועכשיו, אנחנו כאן לבד
מה שהביא אותך אלי/ זה מה שלקח אותך ממני
היית חזק בין שתי ידיי/ ושום דבר כבר לא קורה לי
את כל המלחמות הכי קשות/ הצלחנו לעבור אותן ביחד
הייתי שוב פורחת בשבילך
אחרי שיחה עם הכאב/ הבנתי שוויתרתי
שכחתי בכלל איך להרגיש/ אחרי שהשתגעתי
לא מוצאת לרגע מנוחה/ רק מתגעגעת
לשיחות אל תוך הלילה אז איתך/ רוצה בתוך החושך ברגשות לגעת
ועכשיו/ אנחנו כאן לבד
