בואו נגלה שאנן סטריט קצת אחר. בימים שכל יוצר שני מנסה לבטא את עצמו בימי סגר ובידוד, בחר שאנן לשיר שיר לעצב מאת מרים ילן שטקליס, כן כן, אותה שטקליס שמזוהה עם "שירי ילדים", ("בובה זהבה", "אצו רצו גמדים", "רוח רוח", "דני גיבור"), אבל כתבה שירה מגוונת מאוד – גם ל"מבוגרים". עיקר חידושה הוא בתחום השירה הפסיכולוגיסטית. בשיר הזה היא מאנישה את העצב ופונה אליו בהצעת ידידות: אני חוברת אליך ועוזבת את אחותי, "השמחה", נזהרת מנשים "נבונות", שדוגלות בשמחה, כדי להיות טוטאלית בחברת העצב. מבחינתה, יש משהו אמיתי ועמוק בעצב – הרבה יותר מאשר בשמחה.
זהו סוג של אסקפיזם הפוך. היא חופנת עיניה בתוך כתפיו של העצב, כאילו מעלימה הכל, את העולם כולו – "ואשכח את השמחה והפחד ואשכח את חיי".
יש שיראו בשיר הזה מזוכיזם רגשי, אבל הדוברת רואה בו דווקא נחמה, כמי שהוא (העצב) נותן לה כתף להישען עליה.
הפניה לעצב מתנגנת במוסיקה מלו-מלנכולית נעימה, כאילו שאנן מכניס עצמו לאזור הרצוי, כדי להטמיע עצמו בעצב. הריכוך הלירי מגיע עד הטון הנשי החלומי שמוסיפה ריף כהן וצליל החצוצרה ההזייתי של אבישי כהן.
הקליפ בו נראה שאנן על ספסל אוטובוס, כשראשים נשענים על כתפו המחבקת מתחלפים – משלים את הפרשנות לשיר, ומאיר אותו מזוית נוספת – העיניים העצומות של הנשענים נפתחות לקראת סיומו, כמו כדי לבטא אופטימיות ושיבה אל החיים.
ואמרתי לעצב: הנני/ שב עמי, ונמתיק לנו סוד.
והבטח לי שלא תעזבני / גם אני לא אבגוד בך עוד.
אחותך הקטנה מזמרת/ וכמו יין בראשית נגונה.
מנשים נבונות היא נזהרת / אך אני הרי לא נבונה.
שב, שב עמי – הנני…
אחותך הקטנה הסיתתני/ ושכחתי לפתע אותך…
אבל היא, כמובן, עזבתני,/ בוגדנית השמחה אחותך.
שב עמי ונחריש לנו יחד/ ואסתיר על כתפיך עיני,
ואשכח השמחה והפחד/ ואשכח את חיי.
שב, שב עמי – הנני…
ואמרתי לעצב: הנני/ שב עמי, ונמתיק לנו סוד.
והבטח לי שלא תעזבני / גם אני לא אבגוד בך עוד.
