"כשההנהגה הגברית המאופיינת בכוח, שתלטנות, אגו ותפיסת מלחמה תפנה את מקומה לצד הנשי המכיל, הניהולי, השכלי והאמיץ, המקום בו אנו חיים יראה אחרת וכולנו נרוויח מזה", זה הטקסט שצורף לשיר החדש של שלום חנוך, פרשנות של הכותב לשירו, ואין הרבה מה להוסיף. "המדינה הזו צריכה אמא/ כי האבא כבר עשה את שלו"...
האמת: הופתעתי מטקסט כה ישיר של שלום חנוך על המצב, ועוד בסמיכות כזו לאירועים שעוברים על המדינה. זו אינה מחאה מורכבת כמו "מחכים למשיח", שיר ריאליסטי שתיאר פגישת עסקים שהתעכבה על רקע נפילת הבורסה. מתחת למפולת הזו הסתתרה אז מסה פילוסופית על אובדן התקווה והאמונה. עדיין מהדהדת השורה: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". זה משפט שממשיך להיות אקטואלי ועוצמתו אף מתחזקת. קיים ייאוש כללי גדול, אבל ממשיכים לחגוג. זו הייתה מתקפה חברתית פוליטית על האווירה, על הציבור, שנבחריו הם בבואה שלו.
אלא שהפעם זה אינו הציבור, אלא פניה ישירה, רציונאלית למי שמתיימר להנהיג את הציבור: די נשבר מהאבא שמנהל את המדינה. אנחנו זקוקים דחוף לאמא, שתציל את הבית. שתביא שלום. "עד מתי נעצום עיניים עד מתי נמשיך ללחום", מקונן שלום על השכול, שממשיך לשרת בציניות את הפוליטיקאים: "מדינה לא תקריב את בניה/ חיילי המלחמות/ שיוצאים וחוזרים אליה/ חללים לחלומות".
שלום חנוך אינו זועק. המנגינה והטון – הם תחינה אמוציונאלית מלאת כוונה. צלילי פסנתר בפתיחה מוליכים את שלום לבקשת הדחופה להצלה. הגיטרות מעצימות את ההבעה. שירת הגוספל המקהלתית בסיום מחזקת את תחושת המשאלה והתפילה, שקיימות בשיר לצד המחאה הגדולה.
מי שבונה עצמו על קהל – צריך אומץ כפול ומכופל לצאת היום בשיר כזה. רק אל תקראו לו עוכר ישראל!

אם מישהו שם שומע / את הקול שמכאן עולה / גם אתה בליבך יודע / זה לא סוד שאני מגלה / מדינה היא קודם כל בית / והבית שלנו חולה
כי מה לי תורה או מורשת / אם נולדתי לחיות היום / ואחיי מבקשים לרשת / ואני לא מוצא שלום/ עד מתי נעצום עיניים / עד מתי עוד נמשיך ללחום
המדינה הזאת צריכה אמא..
מדינה לא תקריב את בניה / חיילי  המלחמות / שיוצאים וחוזרים אליה / חללים לחלומות / המדינה הזאת צריכה אמא / כי האבא כבר עשה את שלו
המדינה הזאת צריכה אמא ..
מה שהיה חבל, מה שיהיה חבל/ ומה שיש הרי חבל
המדינה הזאת צריכה אמא ..
האדמה הזאת, הנשמה הזאת / המדינה הזאת צריכה
אמא