שלומית אהרון מגישה ב־"פיסות אהבה" שיר שנשען על מסורת הפופ המלודי הקלאסי של שנות ה־70 וה־80. . זהו שיר שמחבר בין אסתטיקה “אולד סקול” לבין חרדה קיומית,  והחיבור הזה הוא מקור הכוח שלו.
צליל האקורדיון בפתיחה מייצר אווירת שנסון אירופי – משהו בין פריז הישנה לבין כביש ישראלי בלילה. האקורדיון לא נועד כאן רק לקישוט מלודי.  הוא מסמן געגוע לעולם תמים יותר, רומנטי יותר, כזה שבו עדיין אפשר להאמין באהבה ככוח מציל. הקצב נותן לשיר זרימה של  “שיר נסיעה”,  כזה שנוסע קדימה גם כשהלב מהסס.

מבחינה מלודית, הלחן בנוי בפשטות יחסית, וזה דווקא יתרונו. אין כאן תחכום הרמוני מתריס או ניסיון “להפתיע”. המנגינה זורמת בצורה עגולה ורכה, כמעט מנחמת, ומאפשרת לטקסט להיות במרכז. זו כתיבה של פזמון קלאסי במובן הטוב: מלודיה שנכנסת מיד לזיכרון ומרגישה מוכרת כבר מהשמיעה הראשונה.
הטקסט עצמו בנוי על ניגוד קבוע בין החוץ לבין הפנים: “ובחוץ מסתחרר העולם” מול “תסתכל בי עמוק”, “בין קולות מלחמה” מול “תן לנפש לרקוד”
אהרון שרה תובנה האומרת –  העולם מתפרק, אבל האינטימיות האנושית עדיין מחזיקה משהו שלם. “פיסות אהבה” הוא שם מדויק, כי השיר לא מדבר על אהבה גדולה, טוטאלית ומנצחת  אלא על שברים קטנים של חסד שנאספים בתוך מציאות כאוטית.
הדימוי של “חלונות ראווה / בגדים מוטלים / על בובות שעווה” יוצר תמונה עירונית מנוכרת מאוד. יש כאן עולם של תצוגה, פלסטיות וריקנות. מולו עומדת הדוברת שמנסה לשמור על נפש חיה. זה רגע כתיבה יפה במיוחד, משום שהוא מעביר תחושת ניכור בלי להיות מופשט מדי. החזרה על: “בתוך המערבולת ועל סף הוויתור” הופכת למעין מנטרה רגשית. זו אינה דרמה מתפוצצת אלא עייפות אנושית מוכרת – התחושה שהכול כמעט קורס, אבל עדיין נשארת בחירה קטנה לא לוותר. המשפט: “אולי אפשר עוד לשנות את כל צבעי הסיפור” הוא לב השיר- יש בו אמונה זהירה, לא נאיבית. לא “הכול יהיה טוב”, אלא “אולי אפשר עוד לשנות”. המילה “אולי” הופכת את התקווה לאמינה.
הסיום: “אני אוספת איתך פיסות אהבה” סוגר את השיר לא בניצחון, אלא בפעולה מתמשכת. לא פתרון  אלא הישרדות רגשית.
שלומית אהרון לא מבצעת את השיר בצורה תיאטרלית. היא שרה אותו ברכות בוגרת, כמעט אימהית, עם הרבה אוויר בין המשפטים. אין כאן ניסיון להפגין כוח ווקאלי; דווקא האיפוק יוצר אמינות. הקול שלה נשמע כמו קול שכבר ראה אכזבות, ולכן כשהיא שרה על תקווה – מאמינים לה.
אהרון  אינה מנסה לחדש בכוח, אלא מנסחת מחדש טקסטואלית ומוסיקלית צורך אנושי בסיסי למצוא חמלה ואהבה בתוך מציאות מתערערת. השיר אינו מתיימר  להיות מהפכני; הוא מבקש להיות מנחם. והאמת היא שבתקופה של חרדה קולקטיבית, זו לעיתים אמנות לא פחות קשה ליצירה.

שלומית אהרון פיסות אהבה

פיסות אהבה, חלונות ראווה,
בגדים מוטלים, על בובות שעווה.
ובחוץ מסתחרר העולם סביבינו עוד,
תסתכל בי עמוק, תן לנפש לרקוד.

תפילה שעולה בי, געגוע עצור,
מה יהיה עלינו,
מדמיינת לי את סוף הסיפור.
בין קולות מלחמה, בין יאוש לתקווה, אוספת איתך פיסות אהבה.

בתוך המערבולת ועל סף הויתור,
אולי אפשר עוד לשנות את כל צבעי הסיפור
כמו נשימה ראשונה כמו יום שרק נברא.
אני לא מוותרת, עד שיגמר,
ישקע כל האבק והעשן יתפזר,
חלומות ותקווה,
בין פיסות אהבה.

ושוב חלומות מתנפצים לרסיסים
רגעים מהפחד צפים בין שיברי היסוסים.
ובחוץ מסתחרר העולם שם וסובב,
תסתכל בי ברוך, תעלים כל כאב.

בתוך המערבולת ועל סף הויתור,
אולי אפשר עוד לשנות את כל צבעי הציור
כמו נשימה ראשונה כמו יום שרק נברא.
אני לא מוותרת, עד שיגמר,
ישקע כל האבק והעשן יתפזר,
חלומות ותקוות,
פיסות אהבה.

בתוך המערבולת על סף הויתור,
אולי אפשר עוד לשנות את כל צבעי הציור
כמו נשימה ראשונה כמו יום שרק נברא.
אני לא מוותרת, עד שיגמר,
ישקע כל האבק והעשן יתפזר,
חלומות ותקוות,
בין פיסות אהבה.

אני אוספת איתך, פיסות אהבה.

שלומית אהרון פייסבוק