לחפש נחמה ושפיות אצל אהובה זה המקום שבו אתה מחפש קרקע יציבה בתוך הכאוס, מבקש מרחב שבו תוכל להיות אתה, על כל מורכבותך, ומקווה למצוא שם חיבוק שקט או מילה נכונה שתשקיט את הסערה בפנים.
אהובה הופכת לנמל, למקלט שבו גם השברים הכי כואבים מוצאים מענה, אפילו אם לא תמיד יש פתרון. לפעמים, עצם השיתוף, הידיעה שיש מי שמקשיב , זו הנחמה האמיתית. שלומי שבת מבקש "רגע של שפיות" מחוץ ל"מציאות המלוכלכת" ומוצא אותה ב"ילדה שלו" בעל "קול המלאכים".
קולו של שבת – קול הכאב הטוב והמנחם. תן לרגש להעניק רגע של שפיות, שהוא נדיר בתקופה הזו. מבחינה זו – קולו של שבת כמו תמיד מכוון ללב, כאילו הוא שר את הסיפור האישי שלו בכל שיר, גם כשהמילים לא נכתבו על ידו. הקול החם והעמוק שלו, מלא הנוכחות, יודע לעבור בין עוצמה שפורצת גבולות לבין רכות אינטימית שמלטפת את הנשמה. הוא משלב בסגנונו השפעות מזרחיות, ים-תיכוניות ופופ ישראלי, בצורה שמרגישה אותנטית ומדויקת.. הוא לא רק מבצע את השיר – הוא חי אותו. יש משהו מאוד אנושי וצנוע באישיות שלו, וזה ניכר גם בביצועים שלו. השירה מחברת מפוקחות ורגש. הטון מתמזג עם המינור היפה, שירה שמחזירה לשפיות.
שלומי שבת שימי ראש עליי
הירח בא לעוד סיבוב/ אנשים סגורים עם לב בכלוב
לא נרדם/ ראש נלחם/ אין עולם
ומשום מקום היא מגיעה/ אומר אמן עליה כמו תפילה
היא בדם/ אש וים/ היא עולם
שימי ראש עליי/ אצבע לך בורוד את השמיים
אתן לך ת'עיניים כדי לבכות
עוד רגע של שפיות/ רק שלא תתלכלכי מהמציאות
בסוף מיליון לילות קשוחים/ יש לה חיוך של מלאכים
ילדה שלי, זרקי עליי את הפחדים.
וכשכבר נהיה כבד מדי/ מוצא אותך אצלי בין הידיים
מאירה מזכירה יש ברירה
