"ועוד תקופה מסתיימת כמו הילוך חוזר" (מתוך "הילוך חוזר")

"שפויים" הוא הילוך חוזר, וריאציה כזו ואחרת על שיר כזה ואחר ששמענו אצלו בתקליט דיסק אחר וכזה. שלמה ארצי נמצא רוב הזמן בהילוך חוזר, כזה שלויימל'ה, שמתגעגע למחוזות רחוקים, הבחור שגדל בבית שדיברו בו אידיש וששמע שירים באידיש, והושפע מפופ שנות השישים והשבעים, וקצת משנסון ואוהב גם רומבה פלמנקו ואת סטינג.

15 שירים חדשים. רובם מזדמזמים בקלות. אין צורך בהאזנה שנייה כדי שיתקבעו על הדיסק של המוח. תמיד נדמה שזה המשכו של שיר ישן שלו, עם הרומנטיות הזו שנמסה כמו חמאה, שמלטפת את הראש כמו אמא טובה.

אני שומע צליל גיטרה  מהעיבוד של "שייפ אופ מיי הרט" של סטינג  בשיר הראשון "תתארו לכם". הבנאדם מחייך חיוך אופטימי. מהרהר על אושר. סולם מינורי מוכר.

באופטימיות המאירה הזו שנפלה על ארצי הוא גם הופך בשיר השני "האמיתי" למעין "מאמן רוחני", קוצ'ר כזה שאומר – מעכשיו אתה יכול להיות טוב יותר, כי אתה תמיד המלך, אין אף אחד מעליך. מנטרה. קורס להעצמה אישית. מלודיה וקצב מחניפים. אמרנו כבר שדי בהאזנה אחת. הנגיעות האקוסטיות של סינגולדה. גם בן ארצי היה בעיבוד. ראש אחד עם ה"תרקוד" של אבא. הילוך חוזר.

גם "איסלנד" (דגימת סאנד למטה) זו השלמה עם מצב, גיל, חיים ביחד. אז  יש סופות קרות וסוערות בחיים. אבל אלמלא היית כאן – אין לי מחר. מרכך ארצי את הסופה האיסלנדית במנגינה מנחמת ומלטפת. בואו נהיה שפויים – מהי סופה אחת לעומת השמש והאור איתה. הייתי שר את זה ברוסית בעיבוד היפה הזה למיתרים ולקולות.

"נצמדנו" זוהי רומנטיקה לא שקטה. סטוץ כזה. משהו דחוף וסוער, כאלו במנותק ממציאות. וזה בא בדאנס תזזיתי. וב"לעזאזל איך לא ידעתי" בהפקה האקוסטית, הוא מבקש על האהבה שלא תברח.  ארצי מסתובב סביב זנב הריגושים של עצמו. רגוע. לא רגוע. מתרפק, מתגעגע לרגעים מסוימים, ל"אהבה אמיתית" ב"מתנה ליום הולדת",  שיר שיהיה הימנון בקיץ הקרוב בקיסריה.

ואם הימנונים – נקווה שהראפר מוקי יצטרף להופעותיו ב"החיים" – שיר ששואל שאלות  על "החיים" דרך ביקור בחנות תקליטים. שילובו של מוקי מוצלח, והעיבוד המסעיר הופך את זה לאחד היותר מיוחדים בדיסק.

יש לו גם "פולק מיוסיק" ב"הבחורה שלי" עם קולות אפריקנים כמו שפול סיימון אהב לעשות,  יש לו "פופ מיוסיק" ב"תוכיחי לי" ("שיש חיים /שאת אוהבת אותי") שהזכיר לי לפחות בחצי פראזה את השיר האירוויזיוני "שמור את נשיקותיך בשבילי" של להקת "אחוות האחים", ויש לו רומבה פלמנקו קצבי וחושני ב"דמעות שחורות" מתורגם ממיגל מטמורוס עם טקסט שלא הייתי מכניס לדיסק, אם הייתי שלמה ארצי. ועדיין ג'ניס ג'ופלין נמצאת אצלו בשירים בשיר עצוב על עזיבתה, ולקראת הסוף זה המוטו – שמגיע דרך חייל מילואים ששמו שכטר ששר במזרחית עם חיילים וכל מה שחפץ הוא זה שנישאר "שפויים".

ובשיר הסיום "הרחק מכאן" – ה"שפיות" הזו מגיעה במנגינה מלודית סימטרית, ושוב הגעגועים למקומות שמעוררים געגועים, הרחק מכאן. החים הם הילוך חוזר, ואין כמו ארצי להחזיר את הקהל הגדול לעוד הילוך חוזר, כמעט בלי חידושים והפתעות, בסולם שהוא קוד פיצוח זהה של הרגש הקולקטיבי. אין צורך להחליף אותו, כי מארצי אי אפשר לגנוב אותו. את ארצי גם  אי אפשר להחליף.