האלבום "שלמה והאנדלוסית" הוא פרויקט יוצא דופן בנוף המוזיקה הישראלית. בניגוד לאלבומי מחווה רגילים, שבהם זמרים חדשים מבצעים מחדש שירים מוכרים, כאן לא הוקלטו השירים מחדש כלל. קולו של שלמה ארצי נשאר כפי שהיה בהקלטות המקוריות, ואילו המעבד והמפיק פטריק סבג בנה סביבו עולם צלילי חדש באמצעות התזמורת האנדלוסית הישראלית.
זוהי החלטה אמנותית מעניינת: לא לגעת בשירים עצמם, אלא לשנות את האור שמאיר אותם. סבג מתייחס להקלטות של ארצי כאל שירים קלאסיים. הוא אינו מבקש לעדכן אותם או להפוך אותם למשהו אחר. הוא שואל שאלה אחרת: איך היו נשמעים השירים אילו נכתבו מלכתחילה בתוך המרחב המוזיקלי של הים התיכון והמגרב? התוצאה היא לא פירוק של המקור (רמיקס) אלא הרחבה שלו.
לכאורה, יש משהו מפתיע בחיבור בין שלמה ארצי לבין התזמורת האנדלוסית, אבל מה מפתיע שהחיבור טבעי מאוד. "תחת שמי ים תיכון",גם "ירח", "נבראתי לך" ורבים משיריו הגדולים של ארצי נושאים מלכתחילה מלודיות פתוחות, רגשיות וזורמות. מה שסבג עושה הוא לחשוף רובד שהיה קיים מתחת לפני השטח. הוא לא משתיל מזרחיות בשירים – הוא מגלה אותה.
התזמור ב"תחת שמי ים התיכון" כמעט מרגיש כמו תיקון היסטורי. בגרסה המקורית השיר נשען על פופ-רוק ישראלי של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים. כשהכינורות האנדלוסיים, כלי ההקשה והמקאמים נכנסים לתמונה, השיר מקבל עומק גיאוגרפי חדש. פתאום ה"ים התיכון" אינו רק מטאפורה. הוא נשמע. כמעט אפשר לחוש את מרוקו, ספרד, יפו, סלוניקי ואלכסנדריה נוכחות בתוך הצליל.
"נבראתי לך" היה תמיד שיר גדול מהחיים. הגרסה האנדלוסית הופכת אותו לגדול עוד יותר. המקור נשען על כוחו של ארצי כמספר סיפורים וכמבצע רגשי. התזמור החדש מוסיף שכבה של פאר כמעט קולנועי. הכינורות אינם רק מלווים את השיר – הם מגיבים לו, מוסיפים לו יופי שהמילים אינן אומרות.
"ירח" – אחד השירים שמרוויחים הכי הרבה מהטיפול החדש. שיר לילי, מהורהר ובודד זוכה בגרסה האנדלוסית למרחב חדש. הכלים האקוסטיים מעניקים לשיר עומק רגשי נוסף. יש בשיר הזה משהו שתמיד רמז למזרח. העיבוד החדש פשוט נותן לרמז הזה קול.
כשנוגעים בקלאסיקות של שלמה ארצי הסכנה עצומה. השירים האלה כבר חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. כל שינוי קטן עלול להיתפס כחילול קודש, אבל סבג מפגין איפוק נדיר. הוא אינו מנסה להתחרות בארצי. הוא אינו מנסה "לשפר" את השירים. הוא מבין שהחומר המקורי חזק מספיק. הוא רק מאיר אותו מזווית חדשה.
בסופו של דבר, זהו אלבום של עיבודים ולא של גילויים. העיבודים מעשירים את החוויה, אך לרוב אינם משנים באופן דרמטי את השירים. לעומת פרויקטים שבהם ביצוע חדש חושף רובד נסתר בטקסט, כאן עיקר ההנאה היא מהצבע, מהצליל ומהאסתטיקה.
מעבר לאיכות המוזיקלית, יש בפרויקט גם אמירה תרבותית. במשך שנים רבות הייתה הפרדה לא רשמית בין "הרוק הישראלי" לבין המסורת המוזיקלית המזרחית והאנדלוסית. האלבום הזה כמעט מבטל את ההפרדה.הוא מראה ששלמה ארצי, אחד מעמודי התווך של המיינסטרים הישראלי, יכול להישמע טבעי לחלוטין בתוך עולם הצלילים האנדלוסי. זהו ביטוי לישראליות מוזיקלית בוגרת יותר, כזו שאינה רואה ברוק ובמוזיקה האנדלוסית עולמות נפרדים אלא חלקים שונים של אותו סיפור.
"שלמה והאנדלוסית" אינו אלבום שמבקש להמציא מחדש את שלמה ארצי. הוא מבקש להזכיר לנו עד כמה השירים שלו חזקים גם כשהם מחליפים לבוש. פטריק סבג והתזמורת האנדלוסית הישראלית מצליחים להעניק לקלאסיקות של ארצי צבעים חדשים של זהב, נחושת וכחול ים-תיכוני, בלי לפגוע בגרעין הרגשי שלהן.
זהו פרויקט של כבוד ולא של הפגנת כוח, של פרשנות ולא של השתלטות. הוא גורם למאזין לחוות שירים שהוא מכיר כבר עשרות שנים קצת אחרת, כאילו פתח חלון נוסף בבית שהוא חשב שהוא מכיר על בוריו.
צילומים: מרגלית חרסונסקי
שלמה והאנדלוסית
