שמואל פרדניק מנסה לבטא משאת נפש למנהיג מיוחל באמצעות מטפורה של נסיעה במכונית . הטקסט הוא אסופה של התרחשויות (בכביש) הבזקי משאת נפש (הערגה ל"מנהיג רחמן") שלא תמיד נדבקים. זה מתחיל בפניה לאיזשהו נהג, האם הוא יכול לפתוח לו דלת אחורית, וממשיך בדברים המחזירים ל"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב" של המשורר ר' יהודה הלוי (געגועיו העזים לארץ ישראל והקונפליקטים הנפשיים), אלא שכאן זה הפוך – "אני במזרח, והלב שלי מונח בסוף מערב", בלי יכולת להבין את ההקשר.
גם לא ברור אם ה"אני רוצה לעלות" מתייחס למנהיג שמעל או זה שעל האדמה (הנהג הרחמן בעל העיניים הטובות)?
הזמר יוצר שמואל פרדניק השאיר אותי עם סימן שאלה על מהות הביקוש ב"תנו לי לעלות"? למי הוא פונה? לזכותו ייאמר, שהמוסיקה מעידה שהוא מתכוון לשינוי. את הטקסט הלא קוהרנטי עטף בפופ רקיד מאיר פנים, שמחת חיים מלודית שנוסקת בקול עורג שאומרת – הבנאדם אכן מייחל לשינוי, מלמעלה או מלמטה. די לחוש את שמואל בלי "לחפור" לו – ולהצטרף לצלילים המלהיבים.
שמואל תעצרו את העולם צילום, בימוי ועריכה: אברהם יצחק מאיר, אולפני אביץ
נהג, אפשר לפתוח מאחורה/ לכל מי שלא הצליח להישאר קרוב/ יש לנו גם מזוודה/ טוב, אולי תיבת פנדורה
אבל בפנימיות ליבנו יש רק רצון טוב
לא חוד החנית, עם כל המשא הזה על הגב/ אני במזרח, והלב שלי מונח בסוף מערב
פיזרנו את המוח, סגרנו את הלב/ אבל יש מישהו בעולם שמרחם עלינו עכשיו
תעצרו את העולם, אני רוצה לעלות/ ברצון שאלף נהגים אחרים לא יוכלו לכבות
תנו לי נהג רחמן עם עיניים טובות/ שגם בתוך המבול ימצא את המסלול אל החוף
תעצרו את העולם, אני רוצה לעלות
נהג, אפשר לפתוח מאחורה/ למישהו כמוני עליו אפילו שערי דמעות כבר ננעלו
כמה שנים אני חי בדרכים, ולא מבין ימינה או שמאלה/ כל פעם התפללתי שתבוא ואז נתתי לך שוב לחמוק
זה כתוב בשמיים, כתוב לי בעיניים/ אתה ואני זה שניים בתוך כל הטירוף
רק תמשה מתוך המים, ואני אחזיק ידיים/ ונצעק עד השמיים,אין שום ייאוש
תעצרו את העולם, אני רוצה לעלות/ ברצון שאלף נהגים אחרים לא יוכלו לכבות
תנו לי נהג רחמן עם עיניים טובות/ שגם בתוך המבול ימצא את המסלול אל החוף
ייקח גם אותי…
תעצרו את העולם, אני רוצה לעלות/ ברצון שאלף נהגים אחרים לא יוכלו לכבות
תנו לי נהג רחמן, עם עיניים טובות/ שגם בתוך המבול ימצא את המסלול אל החוף
תעצרו את העולם, אני רוצה לעלות
