השפעת המורשת היצירתית של הרגאיי הקלאסי (roots reggae) – הייצוא הדומיננטי ביותר של האי הקאריבי – על המוסיקה העכשווית, התרבות והאופנה העולמיים – דומיננטית.  המוסיקה שהשתרשה בפופ של המערב מגיעה מארץ שאוכלוסיתה מונה כ-3 מיליון תושבים בלבד. היא ממשיכה לנווט את המיינסטרים.  קחו “Cheerleader” של אומי (Omi), שממשיך מאז 2015 להיות להיט מסיבות קיץ מבוקש.
בשלושים השנים האחרונות לערך מאז הרגאיי נכנס לדאנסהול, רגאיי הפך לפס הקול של המחאה והמאבק על זכויות האזרח וזכויות האדם, מהפכות חברתיות ופוליטיות, והגיע עד מרד האביב הערבי. מוזיקת רגאיי רוטס מזוהה קודם כל עם בוב מארלי של ה – “Trenchtown Rock” הוא סימל את הקשר לעולם המערבי. רגאיי נשמע בו זמנית מתקתק, חולמני, לוחמני. בעיקר – הוא הקרין אמת. הסאונד. המקצב. התופים. גיטרת הבס. הקלידים. המלודיקה. הוא הצמיח תת סגנונות: רוטס, דאב, דאנסהול, ראגמאפין, ז'אנרים נגזרים כטריפ הופ, דראם נ' בייס, רגאגטון. אבל צליל הבסיס – מוזיקת רגאיי במלוא הפשטות העולמית. "דבר אחד טוב במוזיקה הזו," שר בוב מארלי, "כשהיא מכה, אתה לא מרגיש שום כאב."
בתוך הסערות המוסיקליות של המאה ה-20, הבלוז, הג'אז, הריתם אנד בלוז, הרוק מפריז בשנות העשרים. דרך ניו יורק בשנות ה 50. לונדון בשנות ה -60, קינגסטון בשנות ה -70 היא סערת טייפון במוסיקה.
למניחי היסודות:  כוכב הרוקסטדי, דזמונד דקר, היה הנציג הראשון של המוזיקה הג'מייקנית שנכנס ל- Billboard Hot 100 האמריקני עם “Israelites” בשנת 1968. אבל "It Mek" ("זו הסיבה"), שיצא שנה שלאחר מכן,  Desmond Dekker & the Aces הם תחנה בולטת ב –  roots reggae הקלאסי הפולש למערב עם הקצב המכונן של הז'אנר.

"You Don't Love Me" נכתב בשנת 1967 על ידי דון פן, (Dawn Penn) אחת מהיוצרות-זמרות היחידות שהצליחו בימי ראשית הרגאיי. היא הקליטה את זה עם קוקסון דוד, המפיק המהולל שחתם לראשונה את בוב מארלי והוויילרים. היא התבססה על בלוז בסולם מינורי, מושפעת מהמנונים של הרכבים כ – Black Uhuru וברינגטון לוי.

"54-46 היה המספר שלי" של Toots and Maytals הציג את טוטס היברט, שהושפעממוזיקת הנשמה האמריקאית, ובייחוד ג'יימס בראון ואוטיס רדינג, ויחד עם להקתו ה- Maytals היה בין יוצרי הלהיטים הגדולים של ג'מייקה בשנות ה -60. כמו הוויילרים של מארלי, גם טוטס והמייטאלס עבדו עם ההפקה של קוקקסון דוד בסטודיו 1 בקינגסטון. היברט ששר במקהלת הכנסייה שלו, היה אחד האמנים הראשונים של הרגאיי שכתב על נושאים ראסטאפאריים (כת דתית של שחורים בג'מייקה השואפים לשיבת השחורים לאפריקה ורואים בהיילה סלאסי את המשיח). השיר מספר את סיפור מעצרו ומאסקו של היברט ב -1966 על החזקת מריחואנה. "54-46 היה המספר שלי," שר היברט. "כרגע למישהו אחר יש את המספר הזה."

“Beat Down Babylon” עם ג'וניור ביילס  Junior Byles. בהפקת מפיק הרוקסטדי-רגאייי הוותיק לי "סקרץ'" פרי, שעבד עם בוב מארלי בשנת 1970,וגילה את ג'וניור ביילס, ראסטאפרי אדוק שהקליט תחת השם “King Chubby” . שנות ה -70 השנים הפוריות של ביילס ככותב ומבצע. יצירת המופת של פרי מ -1971 מספרת את המתח החברתי ההולך וגובר בג'מייקה, כאשר ראסטה הופך להיות אמצעי המרידה הרוחני, המוסיקלי והאינטלקטואלי.
ג'ימי קליף – “The Harder They Come” נכלל בפסקול הסרט הג'מייקני באותו שם, שיצא בשנת 1972, שנחשב כמי שהביא את הרגאיי לעולם, או לפחות לארצות הברית. ג'ימי קליף מככב בתפקיד איוונהו "איוון" מרטין, דמות שמבוססת באופן רופף על הפושע הג'מייקני.

“Concrete Jungle” של בוב מארלי והוויילרס בתחילת 1973 – עם בוב מארלי, פיטר טוש ובני וויילר. הם היו תקועים באנגליה בעקבות סיבוב הופעות עם זמר הרגאיי האמריקני ג'וני נאש. זה היה מפיק התקליטים כריס בלקוול שהעניק להם מקדמה של 8,000 דולר לחזור לג'מייקה ולהקליט אלבום ל- Island Records. השיר מציג את הוויילרס המקוריים במיטבם בשיר שאומר: "אין שרשראות מסביב לרגלי אבל אני לא חופשי".

“Equal Rights" מציג את פיטר טוש לאחר שעזב את הווילרס ב -1974, טוש הפך את השיר המנון הזה בשל יותר מחמש דקות סביב הפזמון שאומר: "אני לא רוצה שום שלום, אני צריך שוויון זכויות וצדק".

“Mr. Cop” של גרגורי אייזקס המכונה Cool Ruler, בלט בתחילת השמונים בקרב שוחרי הרוק. בשיר שנוצר ב-1976 בשיתוף פעולה עם Lee “Scratch” Perry,  הוא שר על המשטרה ששמתלבשת על הנוער של ג'מייקה. דמותו של מורד ראסטה התפשטה ברגאיי לאורך שנות ה -70 של המאה הקודמת.
“Two Sevens Clash” הסינגל הבולט מתוך אלבום הבכורה של Culture שיצא ב-1977. ג'וזף היל, הזמר והפזמונאי של הקבוצה, לקח את השם מנבואה של מרקוס גארווי, המנהיג האמריקאי-אפריקאי ומייסד תנועת "החזרה לאפריקה", שהאמין שמשהו במספר שבע היה שם נרדף למהפך חברתי. מילות השיר של היל מכסות הרבה נקודות מפתח בפילוסופיית הראסטה.

"השמש" של ברנינג ספר (Burning Spear) – זה כינויו של ווינסטון רודני,  הוא ראסטה אדוק ונאמן של מרקוס גארווי, שכמו ספר ובוב מארלי, נולד בסנט אן. במקור, בראשית שנות ה -60, אלבומו הראשון של ספר Dry and Heavy, יצא ב- 1977 "השמש" היא דוגמא בולטת לכוחו המעורר של ספר בעולם הרגאיי.

"Shine Eye Gal" מציג את אחד ההרכבים הבולטים במסורת הרגאיי – Black Uhuru. הגלגולים הקדומים ביותר של Black Uhuru כללו כוכבים רבים בעתיד, אך הקבוצה הגיעה לשלב הבשלות, כאשר הזמר הראשי מייקל רוז החל לעבוד עם קוסם האולפנים סליי רובי בשנת 1979. הגרסה הזו של הלהקה הייתה סוג חדש של רגאיי-רוטס, והרחיב את הז'אנר במידה ניכרתממוסיקה של הרמוניה קבוצתית לניסויים באלמנטים אלקטרוניים ורוק. השיר בן שבע דקות כולל קטע דאב מצורף, וכן גיטריסט אורח ותלמיד הרגאיי מסור – קית ריצ'רדס.

Wailing Souls – Fire House Rock ה – Wailing Souls הקליטו תחת שמות שונים (The Renegades, Pipes and Pipers) בסוף שנות ה -60 ותחילת שנות ה -70 כדי לא לבלבל אותם עם ה- Wailers. לאחר כמה להיטים כ – Wailing Souls בסוף שנות ה -70, הם חברו לסלי ורובי להקליט את יצירת המופת שלהם משנת "Fire House Rock" המוגש בגרסת ה- 12 אינץ' דאב רימיקס המורחבת.

Bam Bam –  Sister Nancy סיסטר ננסי נחשבת הדיג'יי הנשית הראשונה והמשובחת במתחם הדאנסהול, אחות ל -15 אחים ואחיות שנולדו למשפחתה בקינגסטון, ג'מייקה. ננסי שהעתיקה מגוריה לניו ג'רזי הוציאה את "Bam Bam" בשנת 1982. זה היה הוא עדכון גאוני ללהיט להקת Toots and the Maytals משנת 1968 שהוקלט על ידי אנסל קולינס בשנת 1973. גרסת האחות ננסי, שהופקה על ידי ווינסטון ריילי, היא רגע מכונן בהתפתחותו של הרגאיי לכיוון מוסיקת הדאנסול.

"אף אחד לא זז, אף אחד לא פוגע" של ה – Yellowman, בסוף שנות ה -80 המוקדמות, סימן מגמה לפיה הרגאיי התקדם מבחינה סגנונית לקראת מה שיהפוך ל“ragga” ובסופו של דבר – dancehall. לאחר מותו של בוב מארלי, מלך הרגאיי בלט די ג'יי לבקן שקרא לעצמו "ילומן" והשיג מעמד במוסיקה של ג'מייקה בסגנון המיוחד לו.

Under Mi Sleng Teng – וויין סמית' הרצועה המדבקת הזו של וויין סמית והמפיק פרינס ג'אמי נחשבת לדוגמא האמיתית הראשונה ל"ראגה" ( “ragga”) או" ראגמאפין" (“ragamuffin”), תת-ז'אנרים המגשרים בין רגאיי ודאנסול, ומאופיינים בשימוש בכלים וצלילים דיגיטליים לא יקרים. השיר הזה הוקלט בסינתיסייזר ביתי קסיו MT-40, שנחשב בעבר למעט יותר מאשר צעצוע. זו דוגמה למהלך שהוציא את המוזיקה הג'מייקנית מידיהם של מפיקים בעלי ממון באולפנים מפוארי, והחזיר אותה לרחובות, בהם התרחשה המהפכה של התרבותית של dancehall cultural.