“מחמיץ” ששר שרון הולצמן בזחיחות דעת, הוא שיר שנשמע תחילה כמו בדיחה קטנה על קנאה חברתית, אבל בהאזנה עמוקה מתגלה כטקסט ציני, חתרני ואפילו פוליטי במסווה של הומור יבש. הוא מתבסס על פעלול הכפילות הלשונית: להחמיץ = לפספס, להחמיץ = לכבוש בחומץ – “אני מחמיץ מלפפונים / אני מחמיץ גזרים כרובים”. מה שנשמע כמו שטות הופך למטפורה: הדובר לא רק “מפספס את החיים” — הוא משמר אותם, מחמיץ אותם, הופך אותם ל"חמוצים".
הפנים “חמוצים”, החיים “חמוצים”, העתיד “מחומץ”. זהו דימוי של קיום כבוש – לא חי, לא טרי, אלא שמור בצנצנת.
הבתים הראשונים מציירים עולם של הצלחה מנקרת עיניים – מכוניות ממוזגות, דירות עם גגות, מסעדות מעוצבות, מחלקות מפוארות. זו רשימת צ’ק-ליסט של בורגנות ישראלית עכשווית. השאלה החוזרת “מה אני מחמיץ?” נשמעת כמו פחד חרדה מכך שאתה מפסיד חוויה, הזדמנות או רגע משמעותי שאחרים נהנים ממנו. (FOMO קיצור של Fear Of Missing Out – פחד מהחמצה). אבל היא נאמרת בטון אירוני. הדובר לא באמת רוצה את זה – הוא בעיקר תוהה מה בעצם הערך של כל זה.
“אני מחמיץ את העתיד” “אני מחמיץ את השטחים שלי כבושים” – זהו רובד פוליטי ברור משחק נוסף על “כבושים”. האם מדובר בשטחים גיאוגרפיים? בשטחים נפשיים? כך או כך, זהו שיר שמערבב קיום אישי עם מציאות לאומית.
“אלוהים רואה בחלונות” – השורה הזו מכניסה מבט מטאפיזי:, כאילו יש עדות עליונה לפער שבין מה שאנו מציגים (שפע, נוחות, פנטזיות) לבין מה שמתרחש באמת. יש כאן תחושת חשיפה – העולם הבורגני לא באמת מוגן.
כאן מגיע מעבר החד מהומור לאיום “כי בלילה יורים עלינו ולא מכוחותינו” “והנה הפייסל הצלף / עשרים ראשים הוא כבר ערף”. פתאום ההומור נסדק.. העולם של מסעדות מעוצבות ופנטזיות לוהטות מתחלף באלימות לילה.
הפער בין חיי השפע המדומיינים לבין המציאות הביטחונית מתגלה במלוא עוצמתו. המשפט “ולא מכוחותינו” מוסיף רובד של בלבול ואובדן שליטה, האיום לא ברור, לא מזוהה, אולי גם פנימי. המעבר לסיום האלים עלול להרגיש חד מדי למי שמחפש קוהרנטיות רגשית חלקה., אבל ייתכן שדווקא השבר הזה הוא המסר – החיים אינם הרמוניים כפי שהמקהלה נשמעת.
זהו טקסט שנון ורב-שכבתי, נשען על משחקי לשון חכמים, על מעבר דרמטי שמרחיב את משמעות השיר.
המוזיקה לא מתפוצצת. היא נינוחה, כמעט רכה – קצב איטי, הרמוניות עדינות, שירת מקהלה מלטפת. העיבוד יוצר ניגוד מכוון: הטקסט עוקצני, אבל ההגשה שלו אלגנטית. זה יוצר תחושה של חיוך דק, לא סאטירה צעקנית, אלא אירוניה תרבותית.
שרון הולצמן מגיש את השיר בלי דרמה מיותרת., אין כאן זעקה, אלא נימה כמעט יומיומית, עייפה. דווקא האיפוק מחזק את הטקסט: הוא לא מטיף, לא מטלטל. הוא משאיר את הציניות לחלחל לבד.
“מחמיץ” הוא שיר ציני יפנפה, חכם ומטריד בשקט שלו. הוא מתחיל כבדיחה על פספוס חברתי ומסתיים כהערה חדה על מציאות שבה גם מי שחי “במכונית ממוזגת” לא באמת מוגן. זה שיר על חמיצות קיומית ועל השאלה אם אנחנו מפספסים את החיים, או פשוט משמרים אותם בצנצנת.
*** הקאבר לשלומי ברכה מתוך אלבום הסולו הראשון "צאפלין צ'ארלי" של שלומי ברכה, גיטריסט משינה שיצא ב 2003.
שרון הולצמן מחמיץ
כולם נוסעים במכוניות ממוזגות
כולם גרים בדירות עם גגות
כולם אוכלים במסעדות מעוצבות
מה אני מחמיץ?
כולם טסים במחלקות מפוארות
חלקם מאוד חשובים וחשובות
עפים אל תוך פנטזיות לוהטות
מה אני מחמיץ?
אני מחמיץ מלפפונים
אני מחמיץ גזרים כרובים
אני מחמיץ את הפנים שלי – חמוצים
כולם צפים בתוך פנטזיות לוהטות
פולשים בלילה לתוך הרשתות
ואלוהים רואה בחלונות
מה אני מחמיץ
אני מחמיץ את העתיד
אני מחמיץ את השטחים שלי כבושים
אני מחמיץ את החיים שלי – חמוצים
אני מחמיץ מלפפונים
אני מחמיץ גזרים כרובים
אני מחמיץ את הפנים שלי – חמוצים
והכרוז שלא מודיע
וזה המסר שמגיע
כי בלילה יורים עלינו ולא מכוחותינו
והנה הפייסל הצלף
עשרים ראשים הוא כבר ערף
כי בלילה יורים עלינו ולא מכוחותינו
שרון הולצמן פייסבוק
