הקהל הישראלי מחבק את להקות שנות השמונים והתשעים. רוב המצליחות של אז חוזרות מן העבר. גם "החברים של נטאשה" חוזרים מהתשעים, מבחינתי חזרה חובה ל – "שינויים בהרגלי הצריחה" האלבום השני של הלהקה שיצא ב-1991. שמורת טבע מוסיקלית. הם היו אז בני 28-9, ימי מלחמת המפרץ, מקלטים, טילים ומסכות, והם יצרו את אחד האלבומים היפים במוסיקה הישראלית. שיר אחרי שיר, כמעט ללא שיר בינוני או "פילר".
השירים של נטאשה פשוטים ונגישים מצד אחד, אך גם פיוטיים ומורכבים מבחינת השפה והמשמעות. מיכה שטרית כתב טקסטים עמוקים ורב-משמעיים, העוסקים בנושאים כמו אהבה, בדידות, חיפוש עצמי, ולפעמים ביקורת חברתית. שירים כמו “על קו הזינוק” משקפים את המתח בין רצונות פנימיים לבין דרישות החברה, ומציגים שאלות על כישלון והצלחה. דוכין המדוכדך תמיד השלים את שטרית הרומנטיקן הבלוזיסט. בואו נודה, שבפעם הראשונה נולדה כאן להקה ששרה הכי נכון את הדכדוך על רקע הביאוס והנרקסיזם.
הלהקה שילבה אלמנטים ממוזיקת רוק, פופ, בלוז ואפילו השפעות של מוזיקה אלקטרונית מוקדמת. שירים כמו “עוד נגיעה” מציגים אלמנטים של רוק מלודי, בעוד שירים כמו “שני סיפורי אהבה קטנים” מדגישים עיבוד מינימליסטי ורך.הלחנים נוטים להיות רגשיים מאוד, עם מלודיות מלנכוליות אך עשירות ומורכבות. דוכין הדגיש שימוש בהרמוניות קלות לעיכול לצד מודולציות שמעשירות את הטקסטים.
.ארקדי דוכין היה אחראי בעיקר ללחנים ולעיבודים, בעוד מיכה שטרית הוביל את הכתיבה הלירית. השילוב בין השניים יצר איזון בין רגש ונרטיב.
"“החברים של נטאשה” היא לא רק להקה, אלא תופעה תרבותית. המוזיקה שלהם מציעה שילוב ייחודי של רגש, כנות ואסתטיקה מוזיקלית, שהופכים אותה לרלוונטית גם כיום.
ארקדי דוכין ומיכה שיטרית היו תמיד טובים בלמהול אירוניה בטעם מתקתק. ארקדי בקולו המלנכולי החבוט קמעה ומיכה שטרית בטונים מחוספסים ומסתורים משהו שרים את השירים, כאילו כל החיים כבר מאחוריהם, והם מדפדפים בספר הסגנונות של הפופ. כמו במוסיקה קלאסית, הזמן עושה את שלו, והשירים האלה שנכנסו לפנתיאון של הקלאסיקה הישראלית, נשמעים היום טריים ורלוונטיים. מגיע להם יותר מהצדעה נוסטלגית.
הרכב: ארקדי דוכין – שירה וקלידים, מיכה שטרית – שירה, מיקי הררי גיטרה, ז'אן פול זימבריס תופים, שלמה אמקיס – בס.
10 השירים הגדולים של החברים של נטאשה – עוד נגיעה
