אתחיל ב"איך קוראים לאהבה שלי". זה לא מזרח תיכון חדש. זה אינו רק מצטלם כמו מלחמה. זוהי מלחמה. יותר משבוע. יכול לבוא אסון. ייאוש, אבל עדיין תקווה. אני מקשיב שוב לשיר הזה, שנה וחצי אחרי השבת השחורה בעוטף. .והמלחמה עדיין כאן, וכמה השיר נכון לעת הזו כמו לכל עת. מצמרר. זה לא האש. זה הגפרור, וזה אתה וזה אני.
פוליקר שר על המבוכה הגדולה של החיים באזור, תחושה של "יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון". נע בין תחושת חושך מוחלט לקרן אור בקצה המנהרה הקודרת. קול מעומק הנשמה, משדר חרדה בלי להתבכיין. ככה שרים. בעוצמה מופנמת. והמנגינה, איך לתאר יופיה במילים? אבל יותר מכך, זהו שיר שחייב להיות מגויס בכל עת שחשים כי השמים נופלים עלינו, כי "זה בטח לא סיגריה אחרונה / זה מכונת המחשבות / שלא הצלחתי לכבות".
כשיצא "אפר ואבק", התקשיתי להאמין שאנשים בפופ המקומי נוגעים בנושא חזק וגדול מאיתנו כמו השואה בשירים של 3-4 דקות במדיום שאמור בדרך כלל "לבדר" ובסאונד אסתטי של אולפנים. הרוקנ'רול היה בדרך כלל סוג של בריחה למקומות בהם רצית לשכוח מהבעיות המרכיבות את המהות שלך.
בלהקת "בנזין" פוליקר שר – "יום שישי את יודעת", רוקנ'רול, שלא היה אלא בריחה שלו כנער אל הרוקנ'רול המערבי, אל רדיו רמאללה, ששידר פופ ורוק מערביים, ושימש פעם מפלט לישראלים שרצו לשמוע מוסיקת פופ מערבית, שהרדיו המקומי לא סיפק להם.
השיר על רדיו רמאללה היה סגירת מעגל, להיט ענק, שנכנס לאלבום העוסק בטראומת השואה. כיוון שפוליקר דפדף לאורך כל האלבום בספר זיכרונותיו, הוא כלל גם הקטע הזה כחלק מהילדות, ומעיצוב אישיותו כאדם וכמוסיקאי. "אפר ואבק" היה מעין מסע אוטוביוגראפי שלו ושל יעקב גלעד כנציגי הדור השני שחווה את הצער הגדול. מסע אל מחוזות הזיכרון והצער, ניסיון לגעת בדיפרסיה שנבעה מהתכחשות לעצמך, מחשבון נפש עם עברך, כי פעם היינו צעירים ומבולבלים ובלתי מודעים, ואז הזמן עשה את שלו: השאלות התחילו להישאל, הפצעים נפתחו, צרבו את הנשמה, ובשירים ניסו להתעמת עם הטראומה.
זה היה מסע בזמן שלו, זמן עבר, נגיעות בחוויה טראומטית וצליל, שצבע את השירים בתחושותיו. הייתה בו סינתזה בין רוק ומשהו מהאוריינטציה של מוסיקה יוונית עליה גדל, הקיימת ב"חלון לים התיכון". שיר על פיסת אושר שבכול זאת מתגנב לליבו של העולה החדש בשנת 1950, שהגיע ליפו ומצא חדר וחצי עם חלון המשקיף לים התיכון. הוא כתב לבת-זוגתו ומבטיח לה בית. גם כאן באווירה הים-תיכונית של השיר, פוליקר נשמע קודר ועמוק במנגינה בת אל מוות.
פוליקר הצליח לבטא בצורה אותנטית התמודדות עם הכאב, העצב, התסכול והאכזבות בשירים, שמחברים את הצליל הים תיכוני העממי עם הגיטרות החשמליות המערביות. בזה הייחוד שלו. המיזוג הזה אפיין רבים משיריו כמו השיר הנפלא "הצל ואני", שיר מרפא נפש בעימות עם הצל של עצמו.בעיבוד ים-תיכוני יפהפה, בשילוב של צליל אקורדיון, בהבעה שטוענת את השיר בדרמה אמיתית.
סלוניקי, העיר שהותירה בו פצע עמוק, העיר ממנה גורשו הוריו ונשבעו לא לשוב אליה לעולם, טבעה את חותמה במוסיקה שלו. טראומת סלוניקי המשפחתית לא שחררה אותו מיוון, מתרבותה. שירים שהוא שמע בילדותו הלכו איתו לאורך כל דרכו והפכו חלק מהדי.אן.איי האומנותי שלו. זה השורש של החיבור שלו עם עצמו, עם הוריו, עם יוון, עם המוסיקה הישראלית.
פוליקר הוא האמן הים-תיכוני המרכזי האותנטי החשוב במוסיקה המקומית. בניסוח אחר: האב הרוחני של הפופ הישראלי הים-תיכוני בשעותיו היפות.
צילום סטילס: מרגלית חרסונסקי
