הדיסק מאפיין מגמה ברוק המקומי: עוטפים את המילים במוסיקה שקטה, צלילי אמביינט, רכות נסבלת. לא הייתי נותן לכמה טקסטים כאן ציון גבוה מאוד, אבל המנגינות והעיבודים משדרים השראה מהסוג הכמעט פיוטי. ב"15 דקות", שומעים טקסט של זרם מחשבות, שמקבל נפח
אוסף כפול של 26 שירים (גם בפורמט וידאוקליפ) שנאספו מ"תערובת אסקוט", ארבעה אלבומי סולו ועוד כמה ביצועים נדירים כמו הקלטה חיה של "אהבה חדשה" מתוך המופע "אינטימי שלי" בליווי חשמלית בלבד (מול ההקלטה הרוקיסטית המקורית), גרסה ל"זה מכבר" המוכר מאושיק
הנאה גדולה. גם מי שלא ראה את המיוסיקל בבימויו של רובי מרשל, מוזמן לקבל הפקה מוסיקלית מהוקצעת טיפ-טופ של שירי המחזמר. זה פסקול של עיבודי ג'אז-סווינג רעננים, מושרים ומתוזמרים ברוח התקופה, אבל בסאונד יפהפה למערכת הסטריאו או להום תיאטר, ובהפקה
המלחין היווני לא המציא את עצמו מחדש. הוא רק מעשיר את הנוסחה הקיטשית שלו, בהרמוניות, בקולות, בקצבים, בכלים אתניים. אלא שהפעם התוצאה מענגת מבעבר. הקונספט לא "אתני" אלא עכשווי. יאני עושה שימוש נרחב בקולות נשיים, סאונד מקהלתי סטייל "אדיימוס", קריצות
האלבום נפתח בצריחתו של עורב ובהמשך אחרי צליל כינור פיוטי שרה מקהלת ילדים בקולות מלאכיים "כולנו הולכים לגיהנום". הקטע מונע ע"י קצב וממשיך ל-AMOR האמביינט טריפ הופי. הכישרון שמגיע מהונגריה עסוק בלהכין תבשילים פופ אתניים מיוחדים, מאוד לא שגרתיים, טריפ
נטלי מרצ'נט עומדת חזק על שתי רגליה גם בלי "10,000 מניאקים" כסולנית רוק מהסוג האחר, המיוחד, האישי, ונדמה לי שמאז פרישתה ב-1995 מהלהקה – היא עשתה את זה בגדול. זה הקול האמוציונאלי שלה אך הבלתי משתפך, שירים שבאים מתוך עולמה
