המלחין היווני לא המציא את עצמו מחדש. הוא רק מעשיר את הנוסחה הקיטשית שלו, בהרמוניות, בקולות, בקצבים, בכלים אתניים. אלא שהפעם התוצאה מענגת מבעבר. הקונספט לא "אתני" אלא עכשווי. יאני עושה שימוש נרחב בקולות נשיים, סאונד מקהלתי סטייל "אדיימוס", קריצות אתניות (הצליל השבטי נוסח דיפ פורסט) צלילי נשיפה אתניים של דודוק ארמני, חמת חלילי סקוטית. זוהי מוסיקה של צבעים ומצבי רוח, אולי רומנטית, אולי הרואית. אתניות מיופייפת אבל מצלצלת נהדר.
