העולם האפל של טריקי. המוסיקה נשמעת כמו ציתות לוידוי ביזארי. הקשבה לחרדות על אהוביו, משפחתו, בתו, אמו המתה, המדיה, תעשיית התקליטים. מוסיקה שחורה, אווירה טעונה בלוז. פי ג'י הארווי מצטרפת לאווירה הנכאה בדואט מיוסר ב"בית שבור". זה אלבום היפ הופי,
תשכחו מזה שמוסיקה מזרחית זה רק מסורת. יאזדיג'יאן המלחין ונגן העוד משתף בתזמורתו נגני ניי, קאנון, דודוק, טבורה, ריקו, סאז, דאול בונגו, סאז, סקסופון, בס כפול. לוקחים את הבסיס ועושים "מזרח חדש", שזה כמו מה שפאקו דה לוסיה עשה לפלמנקו
אחרי המנה הראשונה בא התיאבון, כלומר אחרי ה"בוסה נ' סטונס" המוצלח ששעשה גלים גדולים באולפני ההפקות האלקטרוניות – גם כאן, מחוללי המיקס לקחו זמרים שונים חיברו אותם להפקה אלקטרו טריפ הופית. מארלי נמצא אי-שם ברקע בין צליל דאב מיד טמפו
בחלל המועדון נשמעה צעקה "טרדישן", ובמרכז הבמה התייצבה נגנית כינור בפישוק רגליים, מכנסיים הדוקים, גופיה לבנה, רצועת בטן חשופה, ופתחה בסולו כינור וירטואוזי. לפוזה האדירה של סופי סלומון יתברר יש הצהרת כוונות להמשך הערב. כאן תהיה חגיגה, שלא שמעתם בשום
השביעי של החבורה הסקוטית המיוחדת. כמעט כול שיר הזכיר לי משהו. The Blues Are Still Blue, למשל, החזיר אותי ללהקה שפעם הלהיבה אותי – "טי רקס" שנמנתה על ז'אנר הגלאם-רוק. אבל לפעמים הם נשמעים משהו בין סיימון וגרפונקל והסמיתס. השיר
