באה עדנה למוסיקה הקלטית, ואין כמו סוזן מקון להשאירה בקווי המיתאר הנכונים. מקנון אספה שירים שמראים את מקור ההשראה של זמרי העם האמריקאים בשנות השישים. השירים ברובם הם בלדות, לא להיטים, מעובדים לצליל אקוסטי נקי, מנוגנים ע"י מיטב הנגנים האיריים.
הוא מהזמרים הלבנים הבודדים, ששר בלוז כאילו נולד בשיקגו, והוא אירי. מוריסון לא מוותר גם על שורשיו האיריים. 2 דיסקים, 30 שירים (1971-1988) מהקלטות שלא מצאו את דרכן לתקליטים. קול גבוה, קול של נשמה, כמה נשמה מושקעת בבלוז "טוויילייט זון"
אין כמו מיה בוסקילה לטפס בסולם האוקטבות גבוה גבוה כדי לזעוק משהו על אהבה ולהישאר שם בפסגת הצעקה. אני שומע שני שירים ראשונים – "ימים של אהבה" שכתב לה עמית צח ו"רק תגידי" של אידמית הראל ואייל שחר, ויש לי
בשבילו היא הייתה מלכה מלכה רק לכמה דקות, הוא היה לה עבד כנוע, והכול (חזיון תעתועים) פתאום נגמר. העיקר שאת השריפה הוא כיבה לבד. המילים קשקוש. הלחן והמוסיקה בעיבוד של דודו טסה – קיציים ורקידים ומנעימים. מפגש ים-תיכוני בקצב רגאיי
הוא כותב לה כל בוקר ב-ICQ כמה הוא אוהב אותה, ומה שבכל זאת השתבש. הוא היה הולך בשבילה עד סוף העולם, אבל היא לא נותנת לו רבע סיכוי. אז שתגיד מה פה קרה, או כלשון השיר "מה נהייה?" אופיר (מה?)
הקול של יובל מנדלסון נשמע כזה נבעכי, כמעט "בלי חשק" כאילו עושה טובה שהוא שר. יש בזה קסם? נניח. יענו: אני לא זמר אבל אני נחמד. הלוזריות יוצאת גם מהטקסט – התחרות האולימפית גרמה לו לחשוב שבחיים הוא לא יהיה
אילן בבילון (יוצא תאקט) נכנס לתחום ראפ החתונות הים-תיכוני. ואללה – הרי לכם ז'אנר חדש. הבנאדם כועס עליה. למרות שנתן לה את הלב, למרות שהיא החצי השני שלו – היא ביאסה אותו. והחברים הזהירו אותו. אבל הוא חושב יותר קרוב.
אז מה יעלה לבחור בדם? נתחיל מהרקע: דודו טסה מתלונן שהוא כבר לא אוהב את מה שהוא עושה, וגם לא אותה ממש, לא מתרגש מיום חדש, מתקשה עם אנשים ובועט בכל מה שעגול. פתרון? "דבר פתוח, שחרר אוויר, תרגיש קצת
כבר מדברים על הקאמבאק של החבורה הזו. זו הייתה אחת מחבורות האינדי-רוק המבטיחות של ה-90, שניגנה מוסיקה מעורבת פופ-רוק ייחודית שהזכיר להקה כמו Pavement. סך הכול חלפו רק חמש שנים מאז אלבומה האחרון, וזו תקופה סבירה ללהקה שעובדת על השראה
