אין כמו מיה בוסקילה לטפס בסולם האוקטבות גבוה גבוה כדי לזעוק משהו על אהבה ולהישאר שם בפסגת הצעקה.
אני שומע שני שירים ראשונים – "ימים של אהבה" שכתב לה עמית צח ו"רק תגידי" של אידמית הראל ואייל שחר, ויש לי הרגשה שזה מגיע מאיזה רצון להיות כול הזמן בפסגת הרגש. השירים – בלדות סתמיות על אהבה, משפטים נוסח "אתה האור של חיי" ולמרות הכאב – הוא לא ישמע אותה בוכה – נועדו להפעיל בה איזשהו "מרכז רגש" ברמות קבועות של רגשנות וזעקה, כולל הצרידות המכוסחת הזו שהיא מפעילה ברגעים דרמאטים במיוחד. מלודרמה בכול מחיר? אצל בוסקילה זה בדיוק זה. מלודרמה בכל מחיר. אז פה ושם משתנה הקצב לדאנס, מורידה טיפה את הטונים, אבל בסך הכול נוצרה התחושה, שהיא לא ממש מבדילה בין משבר וטרגדיה ומלודרמה. הכל זה סחף רגשי ללא ניואנסים. מישהו חייב להגיד לבוסקילה שלהיות זמרת זה לא רק זעקת רגשות. מישהו חייב ללחוש לאוזנה, שכדאי להיעזר בכותבים משובחים יותר, במוסיקאים שיכולים לתת לה עצה איך לגוון נכון, שלא הכול זה קונפקציה של מלודרמה.
