מתיישב על הבמה גדול חלילני המוסיקה ההודית הקלאסית, הריפראסד צ'אורסיה ומנגן בבנסורי את הראגה הקלסית בצליל יפה כמו מגיע מעולם אחר. לפי המיתולוגיה ההודית, חליל הבנסורי שימש את קרישנה ולכן נפוץ יותר ככלי עממי. צ'אורסיה לעומת זאת הצליח למקם את
פוצ' נכנס למדור שירי ההתבכיינות. לא סתם אני כותב התבכיינות, כי זה בדיוק השיר הזה. מה קרה מאז שהלכה. האוהב מנסה לאחוז בציפורניו באהובת ליבו, יש לו מה להסביר לה, לפני שהיא מוציאה אותו מליבה. אוקיי. סלחנו לבאנאליה. כל זמן
זו הפתיחה למופע של משוררת מלחינה וזמרת שיקרא "מה עוד היה לנו" אפרת גוש לוקחת לעצמה כיוונים-אתגרים חדשים עם השירים של אגי משעול בלחניה ובעיבודיה של אלונה טוראל. והפעם – פאנק ג'אז אמריקני. מה היא מספרת לנו? שהיא מותשת מקנאה,
אני אוהב את ההרכב הזה של היידן, כל עוד העיבודים של אלן ברודבנט, הפסנתרן, אינם מערבבים כלימיתר סימפוניים, ובדיסק הזה כמו שאומרים _ שני קווים מקבילים שאינם נפגשים ג'אז וקלאסי, וההעדפה שלי נופלת על פיור ג'אז "בלוז השיבה הביתה" של
הפתיחה בבריטון סקסופון של ג'יי רסטל שעוטפת באווירת ג'ונגלים אינה מבשרת את ההמשך, כשהפרקשיוניסטים, כריס ת'יברג ונאפי ג'יי נכנסים לפעולה, מקבלים סנטנה במהדורה שונה. הכיוון משתנה לפאנקי רך בקולות נשיים, והעסק מתחיל להיות קצת מבולבל ולא ממוקד. עם זאת הדיסק
מי יכול לאחות את ליבה השבור? שיר מס. 5 בחדש של ג'ואל שנקרא "לוויין" ינסה להתמודד עם הבעיה. זה גם שיר שנותן את התמצית המוסיקלית שלה – בתערובת של פולק, פופ, רוק וקאונטרי. אומרים שהגדרות סגנוניות נועדו יותר בשביל עיתונאים
