מתיישב על הבמה גדול חלילני המוסיקה ההודית הקלאסית, הריפראסד צ'אורסיה ומנגן בבנסורי את הראגה הקלסית בצליל יפה כמו מגיע מעולם אחר. לפי המיתולוגיה ההודית, חליל הבנסורי שימש את קרישנה ולכן נפוץ יותר ככלי עממי. צ'אורסיה לעומת זאת הצליח למקם את הכלי לא רק במסגרות קלאסיות, אלא גם בתחום הפופ והג'אז (ג'ורג' הריסון, ג'ון מקלפלין, יאן גרברק) ומוסיקת העולם. חידושיו הטכניים – צורות נשיפה מגוונות – שדרגו את המוסיקה של חליל הבמבוק הפשוט הזה לרמות גבוהות.
הערב התחיל במוסיקה הודית קלאסית. אז נכון שהמוסיקה של צ'אורסיה אינה מספקת מבנים שהאוזן המערבית יכולה להתחבר עמם מיידית. פה מדובר בסולמות מורכבים, בצלילים של עוצמה פנימית, וצריכים כמו שאומרים "להיכנס לזה", אבל לאט ובהקשבה סבלנית, זה מתחיל לחלחל ולעטוף אותך. צ'אורסיה מנגן אלגנטי מאוד.
מדובר באלתור של איפוק, של יופי נצחי קדום וקסום, אשר נשזר בקצבי הטבלה
לא מזון שדוחפים למאזין בכפית. המוסיקה של צ'אורסיה נעכלת לאט. היא בנויה על דקויות, גם באלתור, גם בעוצמת הטונים. מתוך מחוה מיוחדת, הוא הושיב סביבו 4 מתלמידיו בהודו ובהולנד, שנים – נגני חליל ושתיים ניגנו בטנפורה, כלי מיתרים שמספק הרמוניית אווריה קבועה.
החלק השני של הערב היה הרבה יותר "וורלד מיוסיק" כשהצטרפו הישראלים – זוהר פרסקו בכלי הקשה ותייסיר אליאס. השניים ניגנו איתו במסגרת "בוסתן אברהם". ההרכב בהחלט לא שגרתי, ניסיון של צ'אורסייה, איש אופטימי ופתוח, למפגש ישראלי-הודי, שיש בו גם לא רק אימפרוביזציה אלא גם אינטרקציה ייחודית בין מזרח הודי למזרח ים-תיכוני שמובילה למקומות מפתיעים. לא בכול ערב נפגשים תופי מרים עם הטבלה ההודית. הם אילתרו על קווים מלודיים מוליכים על בסיס יצירה של צ'אורסיה ויצירה של אליאס. החיבור בין שני העולמות לא רק מתאפשר, הוא יוצא פריך, רענן, עסיסי. נוצר כאן דיבור.