בפורמט האנפלגד של MTV, גם VH1 הובילו סדרה, ויש מה לשמוע. דיוויד בואי עושה את "צ'יינה גירל" באינטרפטציה מענגת. שריל קרו וסטיב ניקס מצליבות קולות ל"סטרונג אנאף" וניקס עצמה נהדרת ב"אדג' אופ סוונטין". "הנה בא הגשם" של אנני לנוקס ויוריתמיקס מאפיל
בום פם ממשיכים לחייך כל הדרך אל האולפן, משרבטים סיפורים, ומתכננים את החאפלה הבאה. מאז שביקרו כאן התזמורות של הסרבים ברגוביץ' וקוסטוריצה, פרחו להם הבום פם במתכונות בלקניות דומות. "עדי אדיוס" הוא עוד מטעם בנוסח. אחד שמספר לחברה שלו שמצא
התפילה חוברה לפני אלפיים שנה. תמיד התחננו בני עמנו לבורא עולם. תפילה הרי עושה טוב מכול בחינה. יש בה משהו יפה, מיסטי, משחרר. אז מה זה אלפיים שנה, אפילו שאת המילים האלה תוכל לשמוע רק בהיכלי קדושה. ואם תפילה אז
"לילה לא רגוע בשפלת החוף/אור של געגוע/ משתקף בנוף" נו, טוב, חורזים חרוזים לזמרות חדשות. יש ביקוש, במיוחד כשמדובר בצמד שם אור את פיק, שלמרות שאינם כבר צמד במישור האישי, ממשיכים כצמד במישור היצירתי, יען כנראה שזה משתלם לשניהם. מילים
מאיפה הם מביאים את הרעיונות האלה. מעין-פרפרזה על להיטו של חיים משה מהשמונים. למה? ומה הסיפור הזה של לינדה שכל-כך תופס. אז נלך על הומור. טקסט זה איזה תירוץ להגיע למוסיקה. לינדה חיפשה זמר, ולו אין כסף בשבילה, אבל הוא
על הניר יש כאן משהו דל למדי. הבחור עסוק בהצהרות – הוא אהב אותה ראשון ולכן אהבתה מגיעה לו. יום אחד היא עוד תצטער עליו. אחרי הכול – הייתה לו בעלות עליה. הוא תובע את עלבון ההחמצה. יונתן כנען מעוניין
יש כול הסיבות אחרי מלחמה לשירים כאלה. שיר משאלה – שהחייל הפצוע יחזור הביתה, כי משפחתו הרוסה מרוב דאגה וגעגועים. שירי רגש כאלה כמו הדואט של ברק את שבת לא משאירים מקום לויכוחים. המנגינה עושה את העבודה. אז אפשר לומר
כשהיא רוקדת כל גופו בוער, והוא שרוי כמו ילד תחת השפעת קסמיה מביט בה כחולם – חיזיון תעתועים. ואללה. שאאמין לטקסט? למה לא. אבל כשאני שומע את מוסיקת הדאנס החפלאית, אז לא הכי לוקח ברצינות את זה. זה הולך בכפיים,
גלעד שגב ("עכשיו טוב") הלך די במפתיע על שיר קצב כזה פאנצ'י כמעט דרמטי, אבל הוא מסוג היוצרים-זמרים שלא בא לבדר, או לקחת את עצמו בכוח אל רחבת הריקודים. סיפור אישי על נתק ביחסים. רצף-של-מחשבות. היא בורחת בשעה שהוא נצמד
רוצים בקורת סרקסטית על ערוץ 2 או על 10 או על תרבות הרייטינג? באנאלי. תלוי איך מביאים את זה. הריינשרייבר וחבורת הדבק נגרים הולכים על רוק שקט או על "רעש שקט". מתברר שאפשר לרדת על תרבות הפלסטיק בקול נמוך, טפה
לכאורה לא צריך להיות מרחק גדול בין רגאיי ובין מוסיקה אפריקאית, אבל אנחנו יודעים מהו ההבדל בין מארלי ליוסוף נדור. בא הדיסק הזה ומחבר את הרגאיי עם דיאלקטים אפריקאיים, והתוצאה מפתיעה עד מלהיבה. "סירקוליישן דה באמאקו" של אסקיה מודיבו ממאלי
