מאי ב2, 2007

עוד שיר בסדרת הגברים בוכים בלילה. קוראים לו תוקי (תוקי מה?) ולפי דפי הביוגרפיה הוא "יוצר מראשון לציוןן בן 24". הבחור מנסה לייצר בלדת רוק טעונת אמוציות. לא הכי הבנתי מה כל כך מפחיד אותו בתל-אביב. ברור שזה קשור איך

זה מוכר: חיים בעתיד, כי ההווה רע. בהווה, שרה קרלן "אני נהר של טעויות". היא כמובן תרצה לזרום אחרת (נו בטח, אם נהר – אז לזרום) , ומקווה ש"הכל יהיה בסדר", "פחות כואב ומרוקן"  וכל הבלה-בלה של מילים-מילים-מילים על כמה

יונתן רזאל (בעבר – מעבד להקות צבאיות, עיבד לתזמורת רעננה והתזמורת הקאמרית הישראלית) בחר בצליל מינורי נוגה משהו להרהר את הרהוריו ביחס למה שרצה לעשות בעולם הזה – להושיט יד לעולם, לפתוח דלת ישנה-חדשה, לשמח את העולם, לרחף בחלל. זה

החיוך שלה יפה כמו חלום, וכשהוא חושב עליה, כל העולם יפה פתאום (נו, מה לא עושים בשביל החרוז), ובכלל ליבו צמא לאהבה שאין לה סוף. תנחשו באיזה ז'אנר מוסיקלי עסקינן? נכון מאוד. מישהו הגדיר את זה "ים-תיכוני". ואגב, כשאני שומע

כהרגלי בהאזנה לשירים חדשים (ויש יגידו הרגל מגונה) אני קורא טקסט בטרם מוסיקה. על הנייר נטו אפשר לקבל התרשמות מה הכותב רוצה מחייו/חיינו, מנין הוא בא ולאן הוא הולך, והאם הטקסט שווה את הטרחה. אורי מור אומר ש"מדברים על זה