יולי ב11, 2007

זה נשמע כמו דיסק הדרכה להתפרקות. יאיא, הבסיסט של "הדג נחש" שיצר ושר את החגיגה הפאנקית הסתמית הזו, כמו אומר: יאללה חב'רה מספיק עם הבולשיט.  הרי במילא אתם אוכלים חארה רוב הזמן, אז בואו הלילה נשבור, נצחק, נשחק אותה כסף,

אנחנו באגף שירי הדיכאון. מה לעשות זה חלק מהחיים, הדיכאון. רק שבמוסיקה ה"ים-תיכונית"  (קומבינה ישראלית) דיכאון יכול להיות גם חאפלה. ובאמת,  הדואט של אביטבול (לא טעות) את סרנגה, יכול בהחלט להיכנס לצלחות של המוזמנים לשמחות בישראל, בלי שיגרום להם להזיל דמעה.

"עיר" יוצא 7 שנים אחרי "שלומי שבן" ("אריק", "כולם אומרים", "שרמוטה פוריטנית", "ערב לזכרי") – 13 שירים חדשים שהם מיקס סיפורים ותחושות על רקע העיר הגדולה. מצד אחד אכזבה מנשים שטחיות, לא אינטליגנטיות, מצד אחר – געגועים עזים לאהבה לא

כמה היא נשמעת זועמת ונבגדת בשירים הראשונים – Never Again, One Minute ורק בשיר הרביעי – "מפוקחת" – היא מורידה הילוך. זה  האלבום הראשון  מתוך השלושה שלה, שלקלרקסון יש יותר בקרה על היצירה וההפקה, והתוצאה – זה אלבום פחות קליט