כמה היא נשמעת זועמת ונבגדת בשירים הראשונים – Never Again, One Minute ורק בשיר הרביעי – "מפוקחת" – היא מורידה הילוך. זה האלבום הראשון מתוך השלושה שלה, שלקלרקסון יש יותר בקרה על היצירה וההפקה, והתוצאה – זה אלבום פחות קליט מאשר Breakaway, אבל נדמה לי יותר בוגר, יותר אותנטי מבחינתה כיוצרת, יותר אישי. קלרקסון מתקרבת כאן לרוק קשיח שתואם טקסטים אינם מתמרחים על יחסים בבעיה. כדאי להקשיב למס 5 – "אל תבזבז זמנך עלי" כדי להבין שבשביל קלי קלרקסון תמו ימי כוכב נולד.
בשיר הפותח Never Again – רוק לא רגוע (דגימת סאונד למטה) היא תוקפת את החבר שלה, וב- Hole היא שרה – "ישנו חור/ בתוכי/ זה קור ארור/ הורג אותי לאט"
בשירים כ – Haunted גם ב – Judas קלי כבר נכנסת לתחום רוק מסעיר שמזכיר סולנית כאיימי לי מאוונאסנס. טון אחר – רגוע יותר, של תחינה נואשת (שישאר איתה..) מגיע מקלי בשיר – Maybe ללא ספק עוד פסגה בדיסק הזה. וזוהי כמעט אנתיזה לכעס הפורץ ממנה בשירים אחרים. את How I Feel, רוק-פופ תחושתי חזק, שיר בקצב מידטמפו, קלי במיטבה – ואני מזהה כאן עוד להיט. ואילו ב –Irvine השקט והאקוסטי היא מחליפה צבע לרך-מלנכולי-צרדרד- בלוזי.
זוהי קלי קלרקסון בכל גווני קולה ויש לה בשפע, וכאן באלבום השלישי שלה היא מפגינה את מלוא יכולותיה כזמרת-יוצרת שיודעת יותר טוב מכל מפיק מקצוען מה הכי טוב לה. אולי מעריציה לא יתמוגגו מהקו הזה, אבל אין לי ספק שזוהי קלי קלרקסון במיטבה, ושהיא הולכת להמשיך בקו הזה.
