אוגוסט ב21, 2007

הנה אני

"מרגיש בחוץ כמו אבן/ בתוך תוכי גן עדן/עוד כמה זמן אמשוך/עד שאתפוצץ"   תחושת ה"גן עדן" לא הכי הסתדרה לי עם הדובר בשיר הזה – שליבו נשבר ב"מסע שאינו נגמר", אבל מה  כבר משנה הטקסט כאשר הביצוע של "שמן" (שחר

הקצב הוא המסר

לכולם בחיפה, כולם בעכו, כולם ביבנה, כולם ביפו. הקצב הוא הבשורה. מקצב עובר ושב. זה המוטו. שבק ס חוזרים לקצב. יש בזה בשורה? לא. שום בשורה. קטע כוחני שמנסה לשדר מציאות. עמוס מאוד. פילוני לא ריחם עלי. אני שומע משפט

שוקולד

צליל פסנתר מינוריים ענוגים בפתיחה. הטון שמגיע רך ושקט, על חיבור בין שטן ששמו שוקולד, אלהים שהוא שתי שניות של צחוק, על חופשה שמפגישה אותה עם בחור שסיומה בכי ודמעות. ענבל דור פיוטית, אולי פיוטית יתר על המידה בניסיון שלה

ציון

שבחים לציון בימים טרופים אלה? תתפלאו. ענוג הוא קולו של רזאל כשהוא שר – "כי  מציון תצא האהבה, יפה, זכורה, נעימה" ועל כך נאמר – אשרי המאמין. רזאל מתגעגע  לציון רחוקה, נאמר – כפי שחוו אותה בגולה. המנגינה יפה, אם

דוכן נשיקות

טובה גרטנר מפתחת התמחות בתחום הנשיקות. את הצרפתית כולם מכירים. מה עם אינדונזית אלכסונית? אוורירית שובבה? אבל כשהיא רואה אותו, היא רוצה אותה "ראשונה" ו"דו לשונית". מצחיק? מיוחד? מעניין? מבדר? הטונים שלה מלוחששים, תיאטרליים. מנסה לעשות מזה סיפור דרמטי בקול

ארץ מלח

שיר שמגיע מאי-שם בשישים-שבעים, חיבור בין כוורת וסנדרסון, מנגינה שלא קשורה לזמן, לטרנד. יש תחושה שאולארצ'יק חורז כדי שתצא מוסיקה ושהטקסט לא ממש חצוב מקרבו.  אבל אולי החיוך הזה, הלמה-שנעשה טרגדיה מהעניין הזה הואצפוי במקרה של אולארצ'יק למרות שמדובר בשיר

בוא

מי אמר פעם ששתיקה שווה זהב. אור סיבוני טוענת בשיר הזה שהשתיקה ממש לא מועילה ומשדרת לה תמונה לא ברורה של עצמה ביחסים איתו, והיא עוד מקווה שהוא יקשיב לה, שיפסיק לשתוק. זה מתחיל אמנם שקט בליווי פסנתר, אבל בפזמון החוזר

בהופעה

בשיר השלישי שמענו טקסט מוכר: "לא חשבתי שאמות צעיר כול-כך, שאהיה לבד כול-כך, הם הרגו אותך לאט לאט, אולי אני איבדתי כול תחושה, חושב שאני עף, ואני בעצם על הרצפה, שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". פואטיקה

דילוג לתוכן