יולי ב15, 2008

ההחלטה של מוקי להתרכך בגרסה אקוסטית לשיריו  היא בסופו של דבר הגיונית: אנחנו לא ממש תרבות של היפ היפ. והתחושה היא שהאיש דובר אלי מתוך הסביבה שלנו, לא של מי שהמציאו את הז'אנר. בשביל מוקי  זו אנינה רק אופנה שמגיעה

פרקשיין – אלעד נאמן, בס- מיכאל פרוסט, פסנתר – אייל "פרסו" שחר, שירה ליווי – שירה חן, גיטרות – רוביק רוזנברג, סאונד – ליאור טבת, תאורה ועיצוב במה – יזהר רוזנטל, ניהול הפקה – דורון פרדנוי. שירים: אדמה, מטר, רק

הפניה היא בגוף שני – "אתה הבטחת את אלהים – שיהיה לנו כאן תמיד לא רק שעצובים". (הוא כן מגיע כשאנחנו עצובים?) מעוררת שאלה: האם זה רב ותיק או מחזיר בתשובה. הבטיחו לשים אדרי אלהים, שזה לא עניין של מה בכך.

האם אני מזהה את האפיק המסחרי שהולך ישר לסלולאר? כוכב הסלולאר הרג את כוכב הרדיו? ואולי בגלל כוכב הסלולאר, גם הרדיו יתחיל לשדר את החטיפים האלה. מה הגימיק? אוהו. ועוד איזה גימיק. אצלנו כל תוכנית ריאליטי מותירה שובל סלבריטיז שמגיעים

מה קרה לפתע פתאום, מה קרה שהוא החסיר פעימה ואיבד נשימה והגוף דלק כמו שריפה? פשוט מאוד: היא עברה מולו, אבל היא לא הייתה שם. הבנתם את זה? גם אם הבנתם – לא מובטחת לכם התרגשות. יהודה אליאס שפעם היה

מה היו עושים זמרינו הים-תיכוניים בלי שארצות הים התיכון היו מספקות להם "לחנים עממיים". לוקח צ'ולי אחד לחן כזה עממי אנונימי ומשרבט עליו טקסט מהסוג שאפשר למצוא עשר בשקל. איתה הכל קרה, נתנה לו אהבה, אותו היא משגעת, כשבו היא

חיפשתי מילים על העטיפה לקטע המטורלל. מה קרה? חוסכים? שבק פוגשים את פישי ומתפוצצים יחד איתו. בואו איתם לקרנבל. לא לריו. יש פה מספיק פוטנציאל. יותר מדויק – תנו להם בקרנבל. להכין כלי הקשה. להכין מצברוח. עם ישראל, למרות אולמרט,

על עניינים כאלה כבר כתבו, סח-שר דרור בן יעקב, אז למה לנסות לכתוב עוד פעם? משהו שם אצלו נתקע, משהו משונה, כמו מיתר שפקע. והכל על אהבה כאילו חוזר. אקוסטית בפתיחה. קול רך, שברירי, כאילו על קצות האצבעות, כמו מהסס

תן לה על הרצפה, תן לה בהפוכה, כי היא רוצה. זה באשר "לה". באשר "לו" – הוא עצמו מרגיש סבבה כי "כולם רוקדים עם אבא" מה? אה, וחיזבאללה מתחרז עם בתולה. ואולי היא תרצה לקפוץ איתו לסיבוב על הסקודה (ומה