עצמו עיניים. תפתחו. לא, זו אינה אישה מה שאתם שומעים. זה אדון צעיר מתולתל חמוש באקוסטית שמתיישב על ספה בתמונע ומוציא מהגרון שלו (בטח שזה לא רק הגרון) משהו לא ברור – קול מצולק צורמני ומיוסר, גם מלא תשוקה. בטרם
תמונת פספורט ישנה גורמת לו לנסות לשחזר רגעים יפים "שנעלמו מאיתנו". היו ריבים והתכסחויות "שבסופם גם הודינו והתוודינו" (מי מו על מה?) ובכל זאת אוהב אותה עדיין, אבל היא לא מאמינה, יען כי הוא מבולבל. האמת מאיר סוויסה: גם אני
שנלך על הקלישאה – לשיר מהלב. קירקילן, מפליטי כוכב נולד 3 שר מהלב. כואב את צער חוסר התקווה לחדש יחסים עם מי שאהב. "נמאס ליפול על הברכיים, בינתיים את לבד". פסנתר מינורי בפתיחה. ניסיון די פשטני לשחק משחקי לשון כמו
אפשר להביע יאוש בדרכים שונות. למשל: לרקוד את היאוש בטנגו. מקורי? לא. הטנגו הארגנטינאי המקורי לא נועד רק להודיע שהחתן והכלה יפתחו את ערב הריקודים. והנה "התבלינים" הבינו שלומר – נמאס לי מהכל – אפשר לעשות במקצב טנגו סוחף. לבן
תאור מצב – "קמה עייפה אוספת את עצמי/ מול המראה שעל הקיר" זה סוג של משפט נדוש שממש לא עושה לך חשק להמשיך. גם הפזמון החוזר לא ממש משפר את המצב, וקארין בוזגלו שרה: "שחור ולבן/ אני כבר לא בן
מתחיל בטון מצחיק של מספרת סיפורי ילדים (דגימה מ"הנסיכה והרועה" בביצוע חנה מרון) על הנסיכה שרוצה נסיך על סוס לבן מעופף. ההמשך הוא עיבוד בנוסח הצליל של פילדלפיה, ומושון נכנס עם הסיפור שלו על הנסיכה הנחשקת שאינה עונה. פה ושם
יש נוסטלגיה ויש נוסטלגיה. שלישיית הגשש החיוור היא נוסטלגיה מחבקת ומנחמת. ואני לא מתכוון להסביר. והנה, לקח אורי בנאי את אבא שלו, הגשש גברי ועשה מעשה נוסטלגי. הוא ייבא מ-1964 שיר שהגשש שרו – 2 שקי שינה. סיפור רומנטי של
אז מה מעניין את הבן אדם? שומדבר או לא כלום, פרט לעצמו. שלומי אגמון (בנו של חיים אגמון מי שהלחין להיטי ארץ ישראל כ"ים השיבולים", "עמק שלי" וניצח בזמנו על הגבעתרון) מצהיר שלא החדשות, ולא ההפגנות, לא אבנים ולא שחקים,
מסתמנת נטייה לאחרונה לקחת את השירים של זמרי מיינסטרים, סוונטיז-אייטיז, אל הריתם סקשן הרוקנרולי, לטעון אותם בדציבלים. שמעתי את "שייגעצ" בכמה קאברים לא רעים, יותר מעין שעשוע, אם כי לא פרודיה על שירים מהשירון הישראלי. עמית באומל בחר בשיר "דרך ארוכה"
עוד נעים זמירות מגיע לבית היצור וההפקה של צמד דוסול, הלא הם יעקב למאי את טל שגב. זה שיר תחינה ובקשה לאלהים שישחרר את הבן אדם מהכאבים והפחדים, שיעניק לו היכולת לומר דברים נכונים, ובכלל שיגן עליו מפני חולשותיו. אני
אבי ליבוביץ' והאורקסטרה החזירו אותי לתזמורי הפיוז'ן ג'אז-רוק סטייל "דם, יזע ודמעות" מהשבעים. אלרן דקל מצטרף בשירה כדי לייחל לזמן של שלום (באנגלית), לא זמר עם עוצמות ונשמה. כמו שאומרים "בסדר" כחלק מהמערך התזמורתי. אני לא יכול שלא להיזכר בזמר
