אפשר להביע יאוש בדרכים שונות. למשל: לרקוד את היאוש בטנגו. מקורי? לא. הטנגו הארגנטינאי המקורי לא נועד רק להודיע שהחתן והכלה יפתחו את ערב הריקודים. והנה "התבלינים" הבינו שלומר – נמאס לי מהכל – אפשר לעשות במקצב טנגו סוחף. לבן אדם נמאס מזה ומזה, והוא קצת מסוכסך עם עצמו, מן זרם מחשבות כזה בעטיים של יחסים איתה, ואולי עדיף כבר שישלח נשיקה וימצא סיבה ללכת.
אם המילים לא סחפו אותי במקוריותם, הנה בא המקצב הטנגואי ועשה את העבודה. שחר נהרי מטפס בסולם הרגש, לוחץ על הדוושה – ואני מאבד קשר עם הטקסט כי הוא כאילו אינו מתפתח לשומקום. הקטע של "עדיף שאשלח נשיקה ואמצא לי סיבה ללכת" מגיע בדציבלים רוקיסטים עם הרבה חשמל שמניב ניסיון להעביר געש פנימי. זה אינו משתמע מהטקסט, אבל החיבור בין טנגו לרוק אפקטיבי, ובסך הכל משב טנגואי אנרגתי מענג.
