יעקב אורלנד כתב על אהבות בלילות במשעולים בין דגניה לכנרת, על ספסלי האוהבים בגן העיר, על עץ הרימון שנתן ריחו בין ים המלח ליריחו, שני שושנים שהשאירו אוהב אחד עם לב שבור. משורר רומנטיקן שמיזג בשיריו תחושות עם הנופים המקומיים, בטקסטים
אנחנו באגף הקונפקציה של בית החרושת לתעשיית ה"מזרחית" – אם נקרא לז'אנר בשמו. מה זה "מזרחית ישראלית"? לא סתם אמרתי "קונפקציה". יש כאן, לפחות מבחינת הטקסטים העיבוד וההפקה, מתכוני ייצור עממיים המוניים שמעבירים משיר לשיר. תמיר צור הוא יצרן המונים
כשהיא תבוא הלילות הריקים ייעלמו/ החלקים השקטים ישמעו כשהיא תבוא/ כשזה יקרה כל החיפושים יגמרו כאילו שלא היו מעולם// והיא תבוא כמו קרן שמש/ אל תוך החדרים החשוכים/ןתאיר מבפנים/והיא תבוא בלי להודיע כאילו שהייתה כאן תמיד/ היא תבוא לתמיד"….
מה זה עצבנית עליו – "אתה הופך הכל לאבנים וחול", מבואסת אפילו על כוס התפוזים שסחטה עבורו, גם על כך שלא צפתה שהוא הגיע אליה רק כדי לנפוש, לא נשארת חייבת – קיבל בראש עכשיו שיעוף לה מהעיניים – "לפני
עשר פעמים, אם ספרתי נכונה, מופיע הפועל "אהב" בשיר, כדי שלא נטעה. זה אכן שיר על אהבה. הבחורה בשיר מאוהבת. ואחרי ששמעתי את השיר, מבחינתי היא יכולה להיות גם לא מאוהבת, או בכל מצב צבירה אחר. השיר לא העביר אפילו
