יעקב אורלנד כתב על אהבות בלילות במשעולים בין דגניה לכנרת, על ספסלי האוהבים בגן העיר, על עץ הרימון שנתן ריחו בין ים המלח ליריחו, שני שושנים שהשאירו אוהב אחד עם לב שבור. משורר רומנטיקן שמיזג בשיריו תחושות עם הנופים המקומיים, בטקסטים שמשקפים את כתיבת תמה שנקרא שיר הזמר בשנות הארבעים-חמישים. ב"היו לילות" (לחן: מרדכי זעירא. היום כבר לא כותבים על משעולים בין דגניה לכנרת – שם ליד "עגלת חיי העמוסה" התרקם סיפור אהבה. הבחור, ככל הנראה עגלון גבה קומה ("נהג עגלות") ניגש אליה ועשה איתה עסקה כזו – היא תרקום לו בלילה כותנות, והוא בתמורה ינהג בשעות היום את עגלתה. סיפור אהבה שלא מסתיים טוב, כי הוא נעלם לה. "אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת", ועדיין היא שומרת את הכותונת שרקמה לו ונושאת בזיכרונה את הלילות ההם. השיר שנכתב בתחילת שנות ה-40 לפי הזמנת התיאטרון הסטירי "כל הרוחות" והולחן ע"י "מלחין הבית" של אורלנד, מרדכי זעירא, זכה לגרסאות רבות, שמכולן זו של אסתר עופרים – המוצלחת-מבוקשת ביותר ובצדק. כאן – ביצוע מיוחד של גלי עטרי ב"ימי זמר חולון 2009"
