אוקטובר ב19, 2010

"הלילה או לעולם לא"

היו לי כמה כותרות קלישאתיות אחרי הערב של מקס ראבה והפאלסאט אורקסטרה כמו  ניצחון הנוסטלגיה, וגם – פרודיה על השמלץ. בואו נמחוק הכל. כי במופע של החבורה הגרמנית הזו יש גם מזה וגם מזה, ובעיקר שחזור רטרו של תקופה עם כל

אגו

ב"לפעמים" שיר 9, אני נרגע קמעה. האם ירונה כספי יורדת מהיי-אנרג'י-רוק תיאטרלי ונפתחת למגע רומנטי חם, נטול אירוניה נוקבת וציניות סרקסטית? "שים על כתפי את ידך/ תן זמן לצווארי" היא שרה ברכות מפתיעה – ביחס לשירים הקודמים בדיסק. צליל הפסנתר מעניק

ללכת חזרה Going Back

גם אני הייתי מאוהב בזמני עד מעל לראש ב-Soul הקלאסי של מוטאון מדטרויט. כל מה שקולינס התאהב אז כשהיה טיאייג'ר, והרשימה מעוררת בי מחדש ריגושים: הטמפטיישנס, סטיווי וונדר, מרתה והונדלס, ה-פור טופס, הסופרימס, קרטיס מייפילד, סמוקי רובינסון, כולם שוכני הפנתיאון

דילוג לתוכן