ב"לפעמים" שיר 9, אני נרגע קמעה. האם ירונה כספי יורדת מהיי-אנרג'י-רוק תיאטרלי ונפתחת למגע רומנטי חם, נטול אירוניה נוקבת וציניות סרקסטית? "שים על כתפי את ידך/ תן זמן לצווארי" היא שרה ברכות מפתיעה – ביחס לשירים הקודמים בדיסק. צליל הפסנתר מעניק תוספת רוך מינורית רומנטית. אבל אז מגיעה הסתייגות של התניה. "ואם תבוא מילה רכה ומתוקה". עדיין ניסיון למגע חם. לא ממש הדבר.

 ירונה כתבה דיסק מתוך מודעות לחולשות ולפגיעות שאינו מתידד בקלות עם המאזין. בחלקו – דרמטי מאוד, קברטי.

"מה שניצת לא קורה במקום אחר / לא קורה במקום אחר, / מה שניצת בנינו / לא קורה במקום אחר /הקשיבי לשירים הם מספרים אודותייך / האמיני שהגבול הוא כה רחוק ממחוזותייך / ולא/ משנה שנפגעת שפגעת שנפלת / אף אחד לא יגנוב את שגעונותייך / מה שאת מרגישה / אף אחד לא ירגיש במקומך"

שכנוע עצמי, מעין תרפיה אישית, נקודת מוצא חיובית – להאמין במה שקורה עכשיו, לסמוך על מה שמשדר ליבה, על תחושותיה, כי מה שנדלק בתוכה – רק בתוכה נדלק, לא בשום מקום אחר, יש להציל את המחשבה הטובה. לא לחפש מחוצה לה, כי מה שהיא חשה – אף אחד לא יחוש. צריך רק להאמין ברגעים האלו, כשמשהו ניצת בפנים.
ההבעה היא תערובת של הקודר והסוער, אם מילות השיר "על הנייר" משדרות "להרגיע", המוסיקה מתפתחת מלחישה לעוצמות של סערת רגשות – עד זעקה, כאילו נאחזת באנרגיות המוספות להגיע לדרגת שכנוע עצמית גבוהה. היא אינה מחניפה, אינה מלטפת. שמה דגש על החיבור בין המונולוג הדרמטי לרוק הלא פשרני שלוקח אותה במדויק למקומות שהיא רצתה להגיע אליהם.

ב"דבורים עוקצות פנים עצובות" – סלואו רוק – היא שרה: "הלכת לישון עם נסיך התעוררת עם חמור" –ירונה מנסה להאיר מקומות חשוכים בנפש. הגיטרות והקלידים האלקטרוניים יוצרים תחושת מועקה.

בריזה קלילה יותר מנשבת מ"בלה בלה בלה" – שיר על השקרים המובנים בחיינו, על מי שאומרים דברים, אבל לא ממש מתכוונים. ירונה יודעת לשחק בקולה כדי להעניק לשיר מימד תיאטרלי-קברטי.

"שיר של התחלה" –  היבט אירוני על יחסים, שיר של התחלה שכמו מבשר טובות ביחסים אבל … גם כאן ירונה מעדיפה את ההבעה התיאטרלית על מבנה של פופ-רוק ישיר כמו שקיים ב"חייבת שיר" – על האובססיה היצירתית שהגשמתה היא עניין של חיים. גם כאן משחקת בקולה בגוונים קיצוניים. ממשיכה להיות מאוד תיאטרלית, הסקסופון ממשיך אותה באווירת ג'אז פאנקי קברטית. ועוד רוקנ'רול ישיר עוצמתי יותר – "מכה בגב" –  מעין התרחשות דרמטית המבטאת יחסה המנוכר לסביבתה. גם כאן בוחרת כספי "להתפרע", לצאת מהמסגרת.

סולו תופים וצליל בראס סקשן פותח את "אגו" – רוק רגאיי על מהות אגו מנופח שכל מה שיש לו זה רק יהירות. מושר בגוף ראשון. ירונה שרה את זה בסרקזם עצמי, כאילו היא המבקרת של הדובר בשיר – "אני צריך במה/ ופה גדול/ שיגיד הכל/ בלי לומר דבר"

אקוסטי? תמתינו לשיר המסיים "סבלנות הורגת", גיטרה אקוסטית, קול מדוכדך-מיוסר, על הקושי לקבל את ההמתנה האיטית לטוב.

כספי הכי קרובה אצל עצמה, מתרגמת לשפה רוק תיאטרלית שאינה פוזלת למצעדי פזמונים ואינה מנסה להחניף. אמנות רוק צרופה שככל הנראה נועדה למתי מעט, והלוואי שנתבדה.