פברואר ב13, 2011

מי ומה?

פסטיבל הג'אז של תל-אביב כבר בן 22, וגם השנה, במשך ארבעה ערבים (15-18 בפברואר) יארח תמהיל של נגנים מהעולם ו נגנים ישראלים בהפקות מקור ומופעי בכורה. מי ומי ברשימה? די אלכסנדר "המלכה של שיקגו" – הזמרת בעלת הקול החם, בשירים

רציתי להיות

הוא רצה להיות הנעלים שלה שיוצאות לטיול בשביל, המדרגות שעל גבן היא מטפסת. המצנח שנפתח לה בכל הנפילות. הצעדים שחסרים לה כדי להשלים ריקוד ישן. השלולית בה מביטות עיניה. איזו רומנטיקה! בחורה שתקבל כזה שיר, הופכת בו במקום חמאה נמסה

עזריאלי

מסוג השירם שאומרים – אם היה אקדח לידי – לא בטוח שהוא לא היה חוזר בסצנה האחרונה למטרה מאוד ברורה. הנפש המסויטת מזיעה עצמה לתוך כר, כואבת את אכזריות הנסיבות (היא הולכת לו) וגם מקוננת על הישנותן – "איך עוד

תלמד למחול

למוש בן ארי  יש כנראה רצפט להרגיע לחצים שליליים שאין לכל אחד. מצד אחד הוא הוא צודק: כל אדם שני חי על דלק הישרדותי שמורכב מאלמנטים לוחצים – כאב, פחד, צער, כעס. ההצעה שלו פשוטה: חבר'ה, עזבו, היכנסו לפאזה אחרת,

איזה ימים

הצירוף של פשטות מילים-חריזה, מנגינה ראשונית וסלסול טהור. זוהי ליאת יצחקי בשיר אהבה שמתאר התרחשות רגשית אז במילים "איזה ימים עוברים עלינו" (שגיאת עברית שהיא כבר סלנג) ומביעה בטון געגועים שמחלחל סערת רגשות,שהיא למעשה הסערה שמתחוללת בפנים ("אתה שותק בחוץ/

ההופעה

לא זוכר כמה פעמים ראיתי את מייסי גריי בארץ (הרבה), אבל בכל הופעה היא חוזרת להזכיר לי: אני פה בשביל לעשות פאקינג גוד טיים. באמריקנית קוראים למה שגריי עושה אנטרטיימנט. פעם שעברה היא הצטיידה במיקרופון מנצנץ. הפעם הוא נראה ורוד.

ההופעה ראיון וקטעים

הרבה עוד לפני "ככלות הקול והתמונה", כעשר דקות לפני תחילת המופע, פלשנו לחדר ההלבשה. סידורים אחרונים של תלתלים, תיקוני איפור, המון אנשים, ואני נכנס לה עם המיקרופון, לגלות שהיא כבר יודעת לתפקד בלחץ ההמולה ואפילו להשיב על שאלה וחצי רק

מנגינה

כבר לא צעירה, המוניקה, רוח הנעורים של העשרים והשלושים כבר אינה מתפרצת בתדירות גבוהה כמו פעם, אבל מדי פעם פוקדת, מגיעה מכיוונים אחרים, בצורה זו או אחרת. שבע שנים אחרי "חיות מחמד" – היא הגיעה, וכמו בתהפוכות מזג האוויר על

דילוג לתוכן