מתברר שרק לקראת תחחרות האירוויזיון זה קורה: זמרים וזמרות מערבבים אנגלית ועברית. לטעמי – מכה. אין יצור כזה – שיר בשתי שפות, אלא אם כן הערבוב מתבקש מהקונטקסט. אני יכול להבין את ה"סכיזופרניות" הזו – כשמייצגים את ישראל חייבים להניף את דגל
You make me fly high, מעופף ניקי גולדשטיין אל פסגת הרגש, כאילו רגש הוא נושא השיר. רגש חזק רץ לפני השיר – על הדרך הארוכה והמפותלת, מול הכוכב הבודד שמאיר בחשכה את הדרך חזרה הביתה, יוצא מאיש חולם, ותודה שהמראת
"הללויה!" צעק יורם ארבל, אחרי שסיים לצבוע את השלכת בירוק. לפי הקהל, זו הייתה פסגת פסטיבל הגרוב הישראלי הראשון. עד כדי כך? כל הכבוד למי שהמציא את הכותרת "פסטיבל הגרוב" או כל הכבוד ל"התפוחים" שהמציאו מחדש את יורם ארבל, שדרן
Moshav, שני ישראלים לשעבר, שחיים בארה"ב, מגשימים את אחת הלהקות היותר "סכיזופרניות" ששמעתי. הם חיים שם, ליבם כאן, המוסיקה שלהם היא פה ושם על פני הגלובוס המוסיקלי. היא רוק פולק, היא היא גם מוסיקה יהודית, ורוק אמריקני בועט, ואם אפשר גם
