נכנסתי לפיוז'ן כשברוזה שר "בנהר של סיביליה" מאת פדריקו גרסיה לורקה ופאקו איבנז בגרסת יהונתן גפן. היה מפוצץ. רחש קהל באוויר. דיבורים התערבבו ברעשי אכילה. הזרקור היה על האיש הישוב במרכז הבמה ופורט את השיר האנדלוסי היפה הזה. "ילדתי אל
סופי מילמן מגיעה לארץ. סופי מי? צדקתם: רק כשהן חוזרות להופעות, מגלים שהן בדרך כזו או אחרת "ישראליות". לא הייתם שומעים על קרן אן או יעל נעים, אלמלא הצלחתן בחוץ. ואז כשמגלים, הן הופכות לפתע "גאווה ישראלית" ו"משלנו" כפי ששמעתי
אני שומע את מת'יו מוריסון שר "זה לא משנה לשמש", שיר מאוד Mellow, מה ששופטי הכוכבים הנולדים נוטים להעביר בקלות. נו, ברור רגש רץ לפני הכל, אפילו לפני בלדה מלודית ועצובה שאומרת שהחיים ממשיכים גם אחרי שמישהו/ מישהי נוטשים. עולם
