גלי אלון נשאבת לתוך מצב מבאס. "משכללת את הפחד", היא שרה באירוניה. אין בשיר שלה פחד מבדידות אלא מחוסר תכלית בחיים. ה"רעל" מצטבר ממחסור במטרה, מאין אור בקצה המנהרה, והגיל משחק תפקיד. השנים שעוברות ממלאות בעוד יאוש, עד שהברירה היא
נחזור לקלישאות הכי קלישאתיות של שבורי אהבה. יש בהם כוכבים ומשאלות וכביש ללא מוצא. כל מה שיובל קצה רוצה, שלפחות משאלה אחת תתגשם לו – שהיא תחזור אליו. בטון הוא אינו מתבכיין כמו זמרינו הים תיכוניים. הוא משדר דכדוך אסתטי,
קורונה היא מכה לעולם, לעם שלם, אבל את דבר המתבודדים ישאו האמנים. משעמם להם בבית, אז הם שרים לנו שיר עידוד "למתחרפנים בבידוד", היינו לאלה שיצאו מדעתם, או שבדרך לשם. השיר, המילים, המבצעים נשמעים חנופתיים, נחמדים-דביקים, גחמה מיינסטרימית מחויכת בנוסח
אסף אמדורסקי מספר סיפור יחסים אישיים על רקע אורבני תל-אביבי. בעיר יש עוד מישהי שמבקשת בית חם, אבל לה – חופש לא עושה כלום בלב , קודם היא שתתה יין על הגבעות, ועכשיו היא במישור החוף, והוא היה רוצה להמשיך
דפי היחצנות מגלים כי אלבומה הראשון של "יציאת חירום" שיצא בעבר זכה להצלחה בקרב המטיילים בדרום אמריקה, המזרח ואוסטרליה? אוקיי. מה ההיגיון כאן? יש למישהו הסבר – למה דווקא בקרב התרמילאים. הרשו לי לשפוט את המוסיקה כמי שתרמילאות ממש אינה
כנסו לגרין. נכנסתי. יצאתי כדי לחזור. נפתח סרט מתח, קצב, ומילים שאומרות: "לא מוצא שום חשק במה שקורה כאן", מתבאס גם בסיטואציה אישית: "דווקא שהיא נתנה היא בורחת". שיר עצוב-שמח. תזמור גיטרות שמייצר דרמה נפלאה. אני רוקד את הביאוס בהתלהבות.
מנו דיבנגו, מי שכונה מכונה "Pappy Grove", הסקסופוניסט הקמרוני, נפטר בגיל 86 בבית חולים בצרפת לאחר שחלה בנגיף הקורונה. הסקסופוניסט הקמרונינחשב חדשן מוזיקלי לאורך שישה עשורים של יצירה שבמהלכה השפיע על מוסיקאים ז'אנרים רבים – בין אם זו רומבה קונגולזית
שירת יחדיו כתפילה לרפואת החולים ולישועה מהנגיף. עקיבא, אריאל זילבר, ברי סחרוף, עמיר בניון וליאור אלמליח שילבו קולות להפקה מחודשת של הפיוט העתיק "רפא צירי" בפרויקט של עמותת קו לחיים לזכרה של תאיר פוקר ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שנתיים. הפיוט
