מהדורה הזו שכותרתה "In A Soulful Mood" היא לא הקלאסיקה של ג'ון קולטריין, אלא סט נוסף ומעניין של מוסיקה שנשמעת כמעט נוסטלגיה. האוסף הזה של 12 יצירות מופת רכות אולי ייצר את הרושם שמדובר ב'מוזיקה מרגיעה', אולי בהשוואה לאלבום Ballads
ירושלים מואנשת בגוף שלישי בסוג של התרסה – כמי שחווה הפרעה נפשית, או כמי שלא החליטה מה היה רוצה להיות – "לא מסכימה עם עצמה" "לא נראה לה שכל אחד אומר לה מה לעשות" "התסביכים שלה דחוסים באדמה בערימות", או:
אחרי ששמעתי את אלירז זאדה, פניתי לגוגל לבדוק נתונים. מעולם בעבר, אנשים (צעירים) כתבו כל כך הרבה שירים על דיכאון. אני קורא על העשור שבו ציפרלקס הפך לאקמול. עוד נתון: ממחקרים על אוכלוסיית ארצות הברית עולה כי כ-3.4% מהלוקים בדיכאון
כאב נעים, יש דבר כזה? יש, אבל זה לא הופך את הכאב ללא מכאיב, ולא אומר שהנעים הוא לגמרי נעים, אצל אבי אברומי הוא (הכאב) מכוון לדיאלוג, גם להקשבה אל הגוף, להתמודדות איתו. השורות מבלבלות. מי אמר למי? גבר לאישה?
אני עושה קופי פסט לידיעה שהתפרסמה לפני שנה. היו לכם כרטיסים לפורטיסחרוף ב- במאי ברעננה, לשתי ההופעת סולדאאוט? אני מעריך ששמרתם אותם לימים שהקורונה תתחיל להתנדף מחיינו ותאפשר לצמד לחזור לבמה. זה קורה ממש עכשיו, שנה אחרי. שתי ההופעות של
