ירושלים מואנשת בגוף שלישי בסוג של התרסה – כמי שחווה הפרעה נפשית, או כמי שלא החליטה מה היה רוצה להיות – "לא מסכימה עם עצמה" "לא נראה לה שכל אחד אומר לה מה לעשות" "התסביכים שלה דחוסים באדמה בערימות", או: "כמה היא מטורפת על כל משוגעיה", רק חסר היה שהכותבת תדרוש לאשפז אותה.
יעל ברונשטיין בעלת שם הבמה המוזר "יעל את מגזימה" בחרה להציג את הנרטיב הנוגע בעקיפין גם לסינדרום ירושלים ם בגוף שני – כשהיא מציעה לירושלים לחזור לזרוח מתוך הזדהות איתה. החיבור בין בעיותיה הבוערות ופיצול אישיותה להצעה להאיר ולזרוח בעייתי-פשטני, כאילו ירושלים מסוגלת לפתור בעצמה בעיות נצח – שטחי.
יעל ברנשטיין מתרגמת את הנרטיב הזה בשילוב של ראפ ומוסיקה בנוסח שירה ים תיכונית (יובל מלכה). הפער בין טון הדיבור הרציני והדרמטי שלה הראפרית והמוסיקה המענטזת-מבדרת מתקשה להיסגר, ומצד שני מעיד על הניגודים הגדולים שירושלים מקרינה.
יעל את מגזימה ירושלים (נערת גבעות) צילום, בימוי ועריכה: דניאל דהאן
ירושלים לא מסכימה גם לא עם עצמה/ יש לה המון להגיד אבל היא לא החליטה מה היא רוצה,
כל כך לחוצה, מלכה רצוצה/ תדליק אותה עוד רגע היא תשלוף את הפצצה,
היא יפה מהממת ומכוערת למות/ בכל הזדמנות היא מסרבת לשלמות
נראה אותך מחלק אותה, כמו עוגה, כמו פומלה/ לא נראה לה הסיפור הזה שכל אחד אומר לה
מה לעשות, איך להיות, להשתנות/ איפה לא להיבנות, אור בכל החלונות
התסביכים שלה דחוסים באדמה בערימות/ זקנה כמו הנצח ועדיין נערת גבעות
תחזרי לזרוח/ גם כשאין לך כח אני איתך/ למה לך לברוח/ מהתור שלך?
ירושלים לא משאירה שום דבר מאחור/ היא חייבת לזכור כל דף הכי שחור של הנצח,
עזת מצח, לא אומרת שזה רצח/ קוראת קידוש השם וחובשת את הפצע
כל דבר אצלה לוקח עשר שנים/ הרכבת בה כבדה וככה כל הבניינים
כשבונים את ראש הגג הפועלים מזדקנים/ השמלה האדומה הופכת לבלויים
סטנדרטים אחרים, היא לא משחקת שום משחק/ בכתה כל השנים אבל היא האחרונה שתצחק
אין לה מנחם מכל אוהביה/ אבל כמה היא מטורפת על כל משוגעיה
חולים בתסמונת, דפוקים על השוק/ האוויר צלול כיין אז למה אתה דלוק?
כל אחד טיפוס, מחתרת בפני עצמו/ שאנן סטריט, אסף גרניט, ישו, דוד, שלמה
תחזרי לזרוח/ גם כשאין לך כח אני איתך/ למה לך לברוח/ מהתור שלך?
איכה כולם ירדו? השאירו אותנו בדד/ אם נשארת לגור פה אז לקחת צד
בויכוח אינסופי אם היא נובלת או פורחת/ שרה או צורחת, סוגרת או פותחת
רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים/ כל עוזביה השיגוה, רועים בשדות זרים
זוכרים לה חסד נעורים, לרגע נזכרים/מורעבים מרוב ערים ללא סביב הרים
תחזרי לזרוח/ גם כשאין לך כח אני איתך/ למה לך לברוח/ מהתור שלך?
תחזרי לזרוח/ גם כשאין לך כח אני איתך/ למה לך לברוח/ מהתור שלך?
ירושלים הזאת. כמה שלווה וטירוף/ על כל קילו טינופת יש בה מאה טון צוף
והחן שלה, מעולם לא הזדקן/ בעצם מה היא חולמת/ שיבנו אצלה קן.
