"מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. בָּרוּךְ אַתָּה ה´, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם". מי לא מכיר. תפילת ההודיה להשם יתברך, הנאמרת מיד עם השכמתו של האדם בבוקר. אביהו פנחסוב עשה מהתפילה חאפלה בסגנונו המטורלל. דחס
נסרין קדרי מסלסלת את מסחטת הרגש הזו על "כשהלבד מתגעגע" (האנשה מוזרה) על רעידות מקור "לבד בחדר", לחלום "בלי לישון" (כמה מיותר) על אושר.זו אינה רק מסחטת רגש אלא שימוש במילים או ניסוחים מעוקרים הבאים להסתיר את הבלוף של הסיפור
הטלת ספק בקיום האישי הפיזי, ומצד שני – חוסר היכולת להיפתח רגשית, לשחרר טראומות. זה הנרטיב של גיא ויהל בשיר הזה. האופק לא מבשר טובות. "הייתה לי הזדמנות/ נפלתי בטעות/ ואין כבר דרך חזרה". יותר מזה: הוידוי מוביל לפטליזם ("בסוף
יצא רגע לדרכים, לנשום מחוץ למסכים, לשחות במים מלוחים, לתפוש זנבות של מלאכים, ואדיות בין ההרים. אין מה למהר. יצאתי איתו. קיבלתי את ההצעה להאזין לאלבום מתחילתו ועד סופו בלי לעצור, בלי לחפור ולנתח. מילים פשוטות: עזוב אותך מביקורת. שקע
ההיינו כחולמים? ג'אז ישראלי ממלא אולם בהיכל התרבות. תגידו – מדובר "רק" באולם "צוקר", ועדיין – לא מחזה שכיח לראות קהל מעורב מאוד מגיע להיכל – חילונים, דתיים, גילאים שונים. הגיעו לשמוע את הרביעייה של דניאל זמיר. שמחתי בשבילו, במיוחד
