רביעיית דניאל זמיר ממלאת אולם בהיכל התרבות ת"א. ההיינו כחולמים?

הכל התחבר למופע של שחרור, שמחה, חופש, התלהבות וקלילות מופלאים.

דצמבר 12, 2021

 4.5/5

ההיינו כחולמים? ג'אז ישראלי ממלא אולם בהיכל התרבות. תגידו – מדובר "רק" באולם "צוקר", ועדיין – לא מחזה שכיח לראות קהל מעורב מאוד מגיע להיכל – חילונים, דתיים, גילאים שונים. הגיעו לשמוע את הרביעייה של דניאל זמיר. שמחתי בשבילו, במיוחד אחרי הראיונות בתקשורת, שחשפו קונפליקטים שלו כאדם דתי שיצא מהארון כביסקסואל, שנאבק באנטגוניזם מצד הציבור הדתי. המוסיקה, מתברר, היא אמצעי מטהר, מנגישה אותך ללא שום אפליה ודעות קדומות לקהל שבאמת מעריך ואוהב אותך כמוסיקאי.
מוסיקה: כשראיתי בפרסום מוקדם את נגני ההרכב, לא היה לי שום ספק: אני למופע הזה מגיע. הסופרלטיב שקראתי באיזשהו קומוניקט קידום – "אחת מהרביעיות הטובות בעולם כיום" לא גדול עליהם, ויש להדגיש בלי התלבטות – רביעייה שמנגנת ג'אז ישראלי, זה שיוצא משני יוצרים כמו זמיר ומור, שמחברים ג'אז עם אלמנטים של מוסיקה יהודית ומוסיקה מזרחית.
הרביעייה התאחדה למופע ראשון אחרי 6 שנים. בדפי הביוגרפיה שלה מודגשת ההופעה המדוברת בכנס הג'אז "ג'אז אהד" בגרמניה ב-2013. את ההסבר ל"המדוברת" קיבלנו בדצמבר 2021. לכל מי שהמושג ג'אז גורם לתחושה אנטגוניסטית כזו או אחרת – אני שולח אותו להופעה הזו בצירוף תעודת אחריות. זה היה ג'אז שנשבה בו אנרגיה של מופע רוק.
קצת רקע: דניאל זמיר עבר תחנות בקריירה שלו – דרך בתי הספר והמועדונים של ניו-יורק, חזרה בתשובה, ניגון בחתונות ובבר-מצוות יהודיות, חיבור למוסיקאי ג'ון זורן, ששיתף איתו פעולה בהרכב הייחודי "סלטה" ו-11 אלבומים, שנותנים בסופו של דבר תמצית ששמענו בהיכל – מוסיקה מקורית של אילתורים מלודיים מנוגנים בהתלהבות עם הרכב מצוין.
אם אפשר להגיד על מופע ג'אז, שהוא לוקח למקומות של שמחה ועונג – זה המופע הזה. שילוב של פשטות ותחכום (במקצבים) ונגינה קולחת שוצפת וגועשת שתופסת אותך בראש וברגליים וגם מחלחלת אל אזורי הרגש.
דניאל זמיר – מנגן סקסופון סופרן בטכניקה מעולה ונשמה, עומרי מור – פסנתרן אינדיווידואליסט ורסטילי של נגינה וירטואוזית והשפעות רחבות יריעה מקלאסי ועד מוסיקה מזרחית, גלעד אברו על בס. אפקטיבי שכל צליל ותנועה אצלו מגיעים מהקרביים שלו וניבטים מפניו, אמיר ברסלר – המתופף המסוגנן, ה – Cool והמדויק. חברו את כל החלקים האלה ותקבלו שלם של נו דאל מומנט.
השירה הפכה חלק בלתי נפרד מהמוסיקה של זמיר. "אני ילד" הוא וידוי אישי חושפני בפואטיקה פשוטה וישירה בצלילים המשדרים את עומק תוגתו: "אני ילד של מכאובים וריגושים/ יש בי צער ויש בי עצב לשנים/ כמו ילד אני מאמין באלוקים/ אך הפסקתי להאמין באנשים/ ויש עוד יום אחד, אחרי שייגמר הכל/ להסתכל לה בעיניים ולחזור/ להאמין שיש גם לי סיכוי להינצל/ במלחמה שבין החושך והאור". השילוב בין קול ושירה מעניק לתוכן עומק רגשי.
ב" שיר השומר, חמש עשרה," צליל הסקסופון מקדים מילים המושרות – "עני (אני!) ורוכב על חמור/ מנסה שלא ליפול אל תוך ארמון החול/ של הזמן שנגמר/ על כל מה שעבר/ של מה שהיה הא מה שיהיה"… נגינתו האסוציאטיבית מגיעה גם להמנון הלאומי בנתיב ג'אז נוגה במסגרת הקטע הארוך "התקווה" (כעשר דקות) לפני שהוא חוזר לחלק השני של השירה – "מה קרה לי/ מה היה לי?/ רפאני/ הצילני" שקולח באלתור קול המתחבר בפראזה מלודית לשירה בציבור.
"שיר השומר" (עמנואל לין / בנימין עומר) שנכתב ב-1939, הפך קטע ג'אז פוסט מודרני מורכב, עשיר ומלהיב של כ-16 דקות, במעברים גאוניים, בסולו יפהפה של עומרי מור, בדואט סקסופון-תופים מסעיר של זמיר את אמיר ברסלר.
ב"שיר געגוע" – המהלך המלודי נישא על קצב אפקטיבי, המוביל להצטרפות הקהל, הסקסופון מצטרף בחדווה גדולה, כשזמיר יורד לאולם ושועט במדרגות לסיבוב של קירוב לבבות.
"חמש עשרה" בסיום – הוא תמצית הפיוז'ן החסידי-ישראלי המלודי של זמיר בחיבור מדליק עם ברסלר בתופים.
שמענו את החיבור המרתק ביותר שיצא מגבולות ישראל בין ג'אז למוסיקה יהודית ומוסיקה ישראלית, והכל התחבר למופע של שחרור, שמחה, חופש, התלהבות וקלילות מופלאים. אני מאמץ את המשפט מהקומוניקט – "העוצמות האינדיוודואליות יחד עם החיבור האנרגטי הופכים את ההרכב למה שהוא".