יצא רגע לדרכים, לנשום מחוץ למסכים, לשחות במים מלוחים, לתפוש זנבות של מלאכים, ואדיות בין ההרים. אין מה למהר. יצאתי איתו. קיבלתי את ההצעה להאזין לאלבום מתחילתו ועד סופו בלי לעצור, בלי לחפור ולנתח. מילים פשוטות: עזוב אותך מביקורת. שקע בכורסה, ותן לשמונת השירים להתנגן.
אז כן, עמעמתי אור, נתתי לקול הרך ולצלילים החצי נוגים להלך עלי, לזמזם ולהמהם, להתנמנם. א-מה מה: במחשבה יצא לי כזה משפט: רישומים מוסיקליים אינטימיים, שבגבם נושבות רוחות בוסה וסמבה רגועות. למי שרוצה כבר בשלב זה להגיע לעניין, יכול לותר על השורות הבאות.
למי שחפץ להמשיך לקרוא – אז כן, כמה מילים: פתאום אמדורסקי הוא קצת ז'ואאו ז'ילברטו בעברית, לחנים אינטימיים, אקוסטיות מרככת, קולות שקטים, מלודיות צנועות ויפות.
צלילים כציורים: "מה שאתה רואה עכשיו" – שר אמדורסקי בטון מהורהר במה שנשמע כמו קאבר לשיר ברזילאי: "אתה לא הוזה כן יש רגע כזה
בו נעצר הזמן ליופי לא מובן/ כמו למשל מה שאתה רואה עכשיו".
בפרספקטיבה של מכלול יצירתו – הזמן נעצר ב-2020-21 באלבום הזה. מבחינתו גילה עוד שכבה בעולם המוסיקלי שלו. "שנים ניסית דרכים צדדיות
שבילים נסתרים אל הלב האוהב/ עוד לא גילית את כל השכבות", שר אמדורסקי על בהונות, באותה רוח של רחשי לב שהופכים לקצב סמבה אפרורי מתון.
ב"עד שנישרף" מגבירים מעט קצב אבל נשארים על אותו מצברוח, כשאמדורסקי מציע לה בטון של תשוקה מאופקת – להשתחרר מעול השגרה: "בואי איתי אל הדרכים/ בואי נצא לראות פרחים משוגעים/ עולים חזק מן השדות/ ניתן ליום לגווע מעצמו/ נוריד מסך שקוף של כוכבים/ ולא נרפה ולא ניתן לזה לחמוק/ עד שנשרף שניים נסחף אל האור". עיבוד טיפוסי של סמבה מבחינת המקצב, הליווי והקישוטים.
מכניס מעט הגות באותה רוח רגועה ומיושבת בטקסט יפהפה שאומר: "להיות קטן בים גדול/ עם אפשרות קבועה לשאול/ לשכוח רגע שהכל/ חולף כמו צל של תוכי".
בשיר הבא – אמדורסקי רוצה פלא. כי "שיגרה היא כלא – רצינו פלא/ הפתיון היה נראה לנו תמים/ אני רוצה לצאת/ אני חייב לצאת/ לרגע האמת/ למצוא ולאבד". נצא מכלא השגרה ונחפש את הפלא, נפטרל בדרכי הסמבה הנעימות בהרמוניה ובתבנית קצב טיפוסית. המשכתי להמהם, לזמזם ולפזז קלות. אני נוסע מאחוריו. קיבלתי מעט מהפלא הזה.
רגע, יש שיר על נתק ביחסים. הוא קרא לה ג'וזפין. אבל גם כאן אין דרמה. מלחש את המילים – "קורא בשמך אבל את לא עונה". המנגינה וההרמוניה כמו גם התזמור של "ג'וזפין" ממשיכים את רוח האלבום עקב בצד אגודל.
פונים לשבילים שאינם ברזיל. 1. "הנר שלנו" – הגות על הגאות והשפל בחיים, ריתם נ' בלוז גרובי רך בקישוטים של קולות פלסט. 2. שש וחצי דקות של צרצור צרצר וטון אינטימי בשיר של כמעט אפס קצב, המספר שר על חוסר השקט המפעם בה, אבל לא מצליח לפענח אותה: "אני רק רואה בך/ את מה שגלוי" ומגיע למסקנה כפולה: הראשונה: "כל אחד צריך לבד/ להתמודדות להתבודדות/ כל אחד צריך לבד/ להטהרות להתבהרות" השניה: לבחור להיות ביחד/ לא מתוך הרגל/ לבחור להיות ביחד/ לא מתוך הרגל".
לא יודע אם אני מצליח לקרוא דרכו החדשה של אסף אמדורסקי, האם היא מסמנת מהפך או אפיזודה. למעשה: מה זה חשוב. קחו את ההצעה להאזין לאלבום מתחילתו ועד סופו בלי לעצור, בלי לחפור ולנתח. צאו איתו לטיול חדש בשביליו נכון לעכשיו. לא פיצוצים, לא להיטים גדולים. לא רוק. רוך נוגה, נוגע. זה לא מעט.
**** אמדורסקי: "לפני 3 שנים, הרגשתי איך תל אביב פולטת אותי מקרבה. ירדתי עם המכונית ועם גיטרה דרומה מעבר לגבול אל חוף מבודד ונקי, התנתקתי מהקליטה והתחברתי לתדר שאפשר לקרוא לו 432, ונתתי לשירים לנזול ממני. כעבור עשרה ימים שבתי אל העיר והקלטתי את השלל הטרי ונתתי לו לנוח בהארדיסק להתפחה איטית.
"בשנה שעברה, בחסות הסגרים, השלמתי את העריכות והמיקסים ואפילו מצאתי זמן לחזור אל הציור. 35 שנה לאחר שאחזתי לאחרונה במכחול, מרחתי קצת אקריליק על ריבועי קנווס לא קטנים ולראשונה-ציירתי בעצמי את עטיפת האלבום.."
אסף אמדורסקי – ג'וזפין תסריט, בימוי, הפקה וליהוק: גיא נחום לוי
אסף אמדוררסקי רצינו פלא צור, גרפיקה וסרטון: אורן מרזם
אסף אמדורסקי – ג'וזפין
