לורה פרגוליצי, הלא היא LP, יודעת איך לכתוב שירים שכמעט כל אחד נשמע להיט בפוטנציה, ואלבום האולפן השישי (אחרי Heart to Mouth מ-2018) שלה הוא ההוכחה הניצחת. שירים אחד אחד. לעשות רפיט. 15 השירים מעידים על המגוון: זה תקליט פופ
למה התכוונה שרה סמיר ב – Walking On Air? הביטוי עשוי להשתמע גם כחשה טוב – feeling extremely happy. לפי השיר מבחינת הרגשתה היא בנתק – תלויה בין שמיים לארץ, בין אהבה לאובדנה ללא אחיזה. סמיר תועה בדרכי החיים/ האהבה,
כמו הצוענים במהותם – למוסיקה צוענית אין זהות ברורה. צוענים הם עם נוודים שמוצאם המדויק אינו ידוע, אם כי ההשערה הרווחת היא שמקורם בצפון מערב הודו. בפי עצמם הם קרויים רומה (Roma, רום ביחיד). כיום שבטי הצוענים חיים בעולם כולו,
מדובר אכן ב"קליפרניה חולמת" של "האמהות והאבות". זה נכון שווס מונטגומרי, גאון הגיטרה, עשה מה שנקרא בלשון המבקר "פשרות". והנה התברר, כמה לא מפתיע, שהקומפרומיזם הביא לווס את הקהל בגדול. האלבום האחרון של ווס מונטגומרי ל-Verve (מלבד שיתוף פעולה מרגש
דייב גרול השווה את צליל האלבום מס 10 של פו פייטרס ל – Let's Dance של דיוויד בואי, "לא כמו תקליט EDM, דיסקו, ריקוד מודרני אלא רוק פאן במלוא מובן המילה". אכן זה לא אלבום טיפוסי של פו פייטרס. האלבום
שיר על בחור, שנדלק על שכנתו מלמטה. היא לא מכירה אותו, אבל הוא אובססיבי להכיר אותה, ומשאיר לה יום אחד פתק עם תוכנית מורחבת לנהל מערכת יחסים: היא מונחית לדפוק שלוש פעמים על התקרה אם היא רוצה אותו, ולדפוק פעמיים
מה רוצה גוסטו לומר ב"אומרים ש.."? האם הוא מייצג איזושהי תפיסה שמתייחסת בציניות למה ששגור בפי הבריות? יש שיגידו: אין לנו שליטה על מה שאומרים ויש שיאמרו: אל תאמינו למה שאומרים. בתאוריה אפשר להניח שגוסטו גורס – אומרים מה שאומרים,
האם יש מעריצי פרינס מושבעים בקרבנו? בשבילם – יום חג. כל מה שרצינו מפרינס: הושלמה הדיסקוגרפיה. רוב ההקלטות של הזמר בשנות ה -90 וה -2000 הגיעו סוף סוף לשירותי הסטרימינג. עד עכשיו, רק מספר מוגבל של שירים מקטלוג של פרינס
Tunnel of Love שיצא שלוש שנים אחרי Born in the U.S.A הוא אלבום רוק שמציע מבט ברור על זמנים קשים באמריקה. ברוס ספרינגסטין שר על רכבת ההרים הרגשית מלהיות מאוהב ועד לגלות איך למצוא את האהבה. בשיר שנתן את הכותרת
