אני מתקשה להגדירו. הוא לא הרוקר הגדול. הוא לא פופ מיינסטרים לילדים. אבל הוא מוסיקאי נהדר, מלודיסט בחסד והוא שופע רעיונות עיבוד והפקה. המוסיקה שלו רומסת גבולות – גם של גיל, וגם של סגנון. אסף אמדורסקי כאילו בא משומקום. הבגרות
אודי תורג'מן ומיקה קרני פותחים את השיר בבית האחרון של הפואמה: “נתתי לך שעון במקוםטבעת נישואיןזמן עגול וטובשל נדודי שינה ונצח” הבית הזה הוא תמצית של קשר שהומר מאידיליה רגשית לסמל מופשט של זמן, החמצה ונצח סדוק. כשהוא מוצב בפתיחה.
אביעד הנדל מנסה להמחיש אווירה בשיר בקול רך מהורהר, לחן מינורי אפלולי בשיר סוריאליסטי. הטקסט מתאר פכפוך, ציוץ ציפורים, צוקים וים – דימויים חזותיים ואוויריים. המוזיקה המינורית משקפת את ההרהור והספק של השאלות (“האם הדרך היא סלעית? האם כבושה?”). היא
רובי וויליאמס הודה בכנות שהוא מעכב את יציאת האלבום בגלל שאינו רוצה להתחרות ב־The Life of a Showgirl של טיילור סוויפט. כעת האלבום הופיע לפתע, ללא הסבר, שבועיים בלבד לתוך ינואר, ככל הנראה משום שלוויליאמס יהיו פחות מתחרים במצעד האלבומים
In Blue של קארין אליסון הוא שילוב אקלקטי ומעודן של שירים, הנעים בין קלאסיקות של סול־ג׳אז ובלדות, דרך בלוז כל שיר – וכל סיפור – מצויר בצבעים חיים, זוהרים ומתנדנדים בגווניה הייחודיים שלה, כשהיא יוצקת בהם פרשנות חדשה ומלאת תשוקה
