In Blue של קארין אליסון הוא שילוב אקלקטי ומעודן של שירים, הנעים בין קלאסיקות של סול־ג׳אז ובלדות, דרך בלוז כל שיר – וכל סיפור – מצויר בצבעים חיים, זוהרים ומתנדנדים בגווניה הייחודיים שלה, כשהיא יוצקת בהם פרשנות חדשה ומלאת תשוקה
קונספט “In Blue” הוא רעיון מושלם עבור אליסון, משום שקולה הצרוד והסקסי מותאם באופן טבעי לשירת בלוז, והשורשים שלה מקנזס סיטי ניכרים בכל הברה שהיא שרה. ראוי לציין גם שהבלוז הם, כמובן, סיפורים של אובדן וחרטה, והפרייזינג השיחתי של אליסון והרגישות שלה למשמעות המילים הם מהכירים הבולטים ביותר שלה כזמרת.
לאליסון יש אוזן מושלמת לשיר טוב, והיא מצליחה לשלב בהצלחה חומרים הן מעולמות הפופ והן מעולמות הג’אז, והכול עובד באופן טבעי בתוך ההקשר הג’אזי והבלוזי שלה. באלבום מיוצגים יוצרים ומבצעים כמו מוז אליסון, בובי טימונס, אוסקר בראון, ווס מונטגומרי ובלוסום דירי, לצד מאט דניס הידוע והאחים גרשווין, שתרמו את שני הסטנדרטים הוותיקים היחידים באלבום: “Angel Eyes” ו-“How Long Has This Been Going On”, בהתאמה. שאר הבחירות הן שירים שזוהו עם אמנים בני זמננו, בהם בוני רייט (“Everybody’s Crying Mercy” ו-“Love Me Like a Man”) וג’וני מיטשל (“Blue Motel Room”), וכן שירים של אליסון, בראון ומונטגומרי שהוזכרו קודם לכן.
כשהיא שרה MOANIN הקלאסי, זה מספיק להבין באיזו זמרת מדובר. ואחר-כך ב"כל אחד מבקש רחמים" היא מציגה קו בלוזי. קארין אוליסון שרה "ביי ביי קאונטרי בוי" של בלוסום דירי ואת "בלו מוטל רום" של ג’וני מיטשל וגם "עיני מלאך", "כמה זמן זה נמשך". לא קול ענק, אבל זמרת ג’אז יוצאת מהכלל, שמקבלת צליל מאוזן וחם מההרכב, הפסנתרן הוא מלגרו מילר, לואיס נש – בתופים, פיטר וושינגטון בבס. דני אמבריי בגיטרה. כמה הם מפנקים אותה.אין מספיק מקום כדי לחלוק ללהקה הנהדרת הזו את מלוא השבחים הראויים לה. די לומר: “רולס־רויס מוחלט.”
. שלושה־עשר השירים מעוצבים בקפידה מרהיבה ומבוצעים בשלמות – זהו שירה ג’אזית שאין לה מתחרים, וכלי מושלם לביטוי ההרהורים שלה על אהבה ממומשת ואהבה שלא מומשה.
