אביעד הנדל מנסה להמחיש אווירה בשיר בקול רך מהורהר, לחן מינורי אפלולי בשיר סוריאליסטי. הטקסט מתאר פכפוך, ציוץ ציפורים, צוקים וים – דימויים חזותיים ואוויריים. המוזיקה המינורית משקפת את ההרהור והספק של השאלות (“האם הדרך היא סלעית? האם כבושה?”). היא מוסיפה תחושת חוסר וודאות שמלכתחילה קיימת במילים, שמנסות לגשר בין הסוריאליזם לבין חוויה רגשית, כך שהמאזין נדרש “להרגיש” את הדימויים.
טונליות מינורית מעניקה לשיר עומק רגשי, תחושת מסתורין ללא דחיפות פנימית. למרות שהמילים סוריאליסטיות, המינוריות יוצרת “רצפה רגשית” שמאפשרת להתחבר ולהרגיש את הקצב הפנימי של השיר, גם אם לא מובנים כל הדימויים.
השיר אינו מספר סיפור ליניארי; הוא מציג מרחב של חוויות ותחושות. המוסיקה מנסה לייצר איזושהי קוהרנטיות רגשית, גם כאשר הטקסט סוריאליסטי ולא עקבי. זוהי חווית חושים, בעיקר – גם כאשר המילים עצמן חופשיות ולא לוגיות.
כאן נשאלת השאלה: האם המוסיקה מצליחה לצלוח את מבחן ההלחנה של שיר מתחום השירה הצרופה? הייתי מנסח את התשובה כך: ההקשר בין המוסיקה השמיימית (הפקה שמזכירה במשהו "פינק פלויד") למילים הוא כמו צבע שממלא קווים מופשטים בצבעוניות רגשית בלי להחליט מה בדיוק היא מייצגת, אבל עושה את התחושה מוחשית.
צילום ספי נחמני
אביעד הנדל טורקיז בימוי ועריכה: טאי מוריס
שומעים מכאן פכפוך ציוץ טורקיז של צופיות
אנחנו לא עושות עם זה דבר
בא אלינו קול שמדבר בנו אומר
״לכו בדרך העולה״ שואל ״האם הדרך היא סלעית האם כבושה״
עובר זמן והוא ממשיך ״יש צוק והוא נגמר בים
האם יש בים ספינה? האם אתן עולות על הספינה?״
