אני חוזר לאלבום שיצא בסוף 2001. כשמריה בטניה שרה אהבה אני נכבש – כמה בקלות, הורסת, הורגת ברכותה. במנגינות העצובות. בהרמוניות המלטפות. אם להגדיר מוסיקה כפואטיקה, אז maricotinha היא פואטיקה מוסיקלית. באותה שנה חגגה בטניה 35 שנות קריירה, הזדמנות טובה לחזור ליוצרים שכתבו עבורה ג'ילברטו ג'יל (Se Eu Morresse de Saudade) וינשיוס דה מוראס וקרלוס ליירה (Primavera), צ'יקו בוארקה ואדו לובו (A Moca do Sonho) וגם שירים של כשרונות חדשים – צ'יקו סיזר (Dona do dom) דיסק שמעניק את בטניה בשיא בשלותה האומנותית – תחושתית ורגשנית ועם זאת תמיד בשליטה, בלי מלודרמות.

האחות הנפלאה של קייטנו ולוזו שרה איתו דואט אחד "או קנטו דה דונה סינייה". זו אולי הסמבה היחידה ה "שמחה" בדיסק, מושרת בחדוות חיים על ידי האח והאחות. מי שיקח את בטניה לקומפקט דיסק שלו, יקח אותה בד"כ מלנכולית, שרה בטונים שבאים מתחושות עצב עמוקות. מריה בטניה  מחלוצות מהפיכת המוסיקה בברזיל, שרה על אהבה בלתי מוגשמת, שירים של בחינה עצמית.  יש כמה יפים במיוחד ("פרימוורה" המרגש) אבל את בטניה לוקחים לא בשביל להיטים, אלא כדי לשמוע אותה מספרת רגשות בטונים האלה שמשקפים כאב אמיתי, תשוקה, געגועים, תחושות, צבעי חורף אפרוריים, בליווי חצוצרה ג'אזית וגיטרה אקוסטית או אקורדיון (AGUAE PAO BAHIA) . בשביל אלה לוקחים את בטניה.  מישהו מוכן להביא אותה לארץ?