מיקה הוא אחד המלודיסטים המדהימים שקמו לעולם הפופ מאז בשנת Life In Cartoon Motion, אלבום הבכורה שלו שיצא ב-2007. כל רצועה באלבום ההוא נטענה באנרגיה הסוערת והמיוחדת שלו בשירה בנוסח פרדי מרקורי, צירוף שיצר סגנון של כיף מרומם וריענון.
אני מקשיב לאלבום האולפן החמישי של מיקה, ומתענג כמעט כמו בפעם הראשונה. שמו של האלבום My Name Is Michael Holbrook, עשוי לרמוז על נושא אישי לחלוטין, ועם זאת השירים נשמעים אוניברסליים. הוא מציע את שני קצוות של הקשת הרומנטית, מסלולים כמו 'אהבה זעירה' (Tiny Love), בין מחוות רומנטיות גרנדיוזיות לסוג חיבה שמרגיש מקורקע ומציאותי. לחלופין ב – ‘Ice Cream’ הוא שר על "הברז ממשיך לטפטף" או על האינסטינקטים המיניים שחוברים לצלילי סינטיסייזרים המחזירים לפופ של שנות ה -80 וה -90.
מאז יציאת Life In Cartoon Motion, נוכחותו מיקה בטבלאות מצעדי המכירות היתה בירידה, גם הגעתו של אלבומו השני The Boy Who Knew Too Much אל בין עשרת המובילים בבריטניה, לא שיפרה את מצבו המסחרי. לא ברור אם לאלבום החדש יש סיכויים גדולים יותר, מה שיותר ברור הוא שהוא משחזר את מהותם של שני האלבומים הראשונים של מיקה. נמצא בו גם חריגים כמו Platform Ballerinas הקצבי שנשמע כלהיט משנה קריירה. השיר עוסק בתקני היופי שנקבעים ע"י החברה, והציפיות להיראות מושלמות 24/7. השיר חוגג אינדיבידואליות נשית בפופ דאנס פאנקי במיטב המסורת של השבעים -שמונים מעוטר פלצטים והרמוניות נשיות משדרגות.
למרות שמיקה מפגין בדרך כלל מצברוח גבוה, הפעם הוא נשמע גם בטונים מלנכוליים כמו ב'פלומה', שיר שעוסק באחותו, שב- 2010 נפלה מחלון וספגה פציעות מסכנות חיים. הוא מתאר אותה כמלאכית, לפני שנזרקה מקו הרקיע בטון רגשני שאינו מוכר אצלו. מצבהרוח העגמומי בולט גם ב – ‘Blue’ – על קונוטציות הצבע שמבלבלות. יש שיאמרו כי מיקה מצליח יותר בשירים הטמפרמטטיים המוארים ע"י אור השמש ופחות בשירים אפלולייים..
בדבר אחד אפשר להסכים: כאשר מיקה מקרין את חיוביותו הבלתי מרוסנת, לא הרבה אמני פופ מצליחים להתקרב למוסיקה המורכבת שלו, מעוררת ההשראה כמו י השירים באלבום הזה, כמעט כל מה שמחפשים בפופ – מלודיות, הרמוניות שילוב של ר-נ-ב, צליל מסונתז. לעתים רחוקות הוא הולך על האופנתי. במקום זאת מיקה בוחר שוב במוזיקת פופ שעומדת בפני עצמה ללא מבחן זמן.
וידיאו: Tiny Love
