דני סנדרסון חילק את האוסף לשני דיסקים – דיסק הלהיטים המכונה "הגלויים", ודיסק הלא-להיטים הנקרא "הנסתרים".
השאלה למה לא ללכת רק על דיסק השלאגרים, היא שאלה טובה, שהתשובה עליה נמצאת בדיסק הנסתרים, שמכיל שירים מאותם אלבומים,  שלא ממש כבשו את גלי האתר. והאמת – בצדק. בואו נגיד, שמי שרוצה עוד שניים שלושה שירים יפים של סנדרסון – יקבל מענה בדיסק הזה. לא הרבה יותר. פה ושם משב חם מהעבר.
יהודה עדר, מוסיקאי, גיטריסט וידיד טוב, כותב בפתח החוברת המצורפת לדיסק הכפול, שדני סנדרסון הוא קודם כל רוקנרוליסט, שצריך לבחון את השירים שחיבר דרך נגינת הגיטרה החשמלית. אני לא בטוח שאני מקבל ב-100% את האבחנה הזו. בסופו שלדבר, סנדרסון איננו ג'ימי הנדריקס מקומי. הוא יוצר ורסטילי של חוויות והשפעות שונות כולל הפופ-רוק האמריקני של שנות השישים, ובעיקר ההרמוניות המוכרת של הביץ' בוייס.

מבחינה זו הוא, לטעמי,  מגאוני החיבור בין צליל הרוק האמריקני והמילה העברית. סנדרסון יוצא מסנטימנט עמוק לפופ האמריקני (ביטלס, ביץ' בוייס) שבלט כבר בחומרים של "כוורת" (שאינם נכללים למרבה הצער ב"המיטב") וגם בשירים הנסתרים כ"היא, אני והוא", אבל הגיע למחוזות אחרים על מפת המוסיקה – מקצבים מגוונים,אסטה-אסטה, הורה, עיבודים שמגיעים עד הבלקן, שחלקם מתחברים גם עם ההומור המיוחד לו. שירים כ"סיבה לחיות" ("אני אדם פשוט סוניה"), "אור", רותיל'ה, "חתונה", "מה הדאווין שלך", "שקט, שקט", אינם בדיוק שירי גיטרה חשמלית במובן הרוקנרולי של המילה. סנדרסון יצר סגנון מאוד ייחודי שנשען גם על ההשפעות המקומיות, גם על ריתם נ' בלוז וגם על רוק ודוו-וופ ופופ סיקסטיז.
המוטו של סנדרסון – לקחת כמעט כל נושא "רציני" ודרמטי,  ולהעבירו למגרש ההומוריסטי-קליל-האופטימי שלו. אלה התפלספויות קלילות וזחוחות על גורלו המעורפל של הבנאדם. תופר את החוכמות הקטנות שלו על 'הצרות הגדולות', האישיות, הלאומיות, גם נושא כמו בדידות מגיע בשיר "שקט, שקט" בקריצה, ואם תקשיבו לשיר הנפלא "שיר רועים" תקבלו את זה בהיבט הפולקלוריסט, מעין שיר כפרי נוסטלגי.
לטעמי, זו גדולתו של סנדרסון, לא רק בהשפעות האמריקניות, אלא ביכולת לקחת את השירים לתבניות מוסיקליות עממיות, כי אחרי הכול סנדרסון באופיו נשאר יוצר רוקנ'רול מאוד "פולקלוריסטי", כזה שפונה למכנה המשותף המקומי הכי רחב, הוא הישראלי שיודע לנגן בלוז והורה, רוק ואסטה, והשיר "אצל הדודה והדוד" הוא בדיוק תמצית הפולקלריסטיות הזו. ואגב, חסרו לי כמה שירים יפים שלו גם מ"הדודה" ו"הגזוז" שמקומם לפני "הנסתרים". מה עם "תשע בכיכר", למשל?

שירים מהאלבומים: "דודה" (1980), "בגודל טבעי" (1982),  "חף מפשע" (1984), "חכם על קטנים" (1987),  "קופץ לשניה" (1991), "מת לבכות 2" (1994), "הלא נודע" (1998)

על המוסיקה של להקת "כוורת"