זה הזמן להתאחד, להתקרב, להיות ביחד? למה? במה חטאנו? ומה עם קצת פרטיות? למה להתחבר בכוח? ה"אנחנו העולם" הזה בגרסת הבטלר שתייצג אותנו באירוויזון 2006 היא סוג טקסט קונפקציה טקסטואלית ומניפולציה רגשית, אבל לא הכי מוצדק להאשים את צמד הכותבות בורג את סבג (זו לא כזו יצירה שצריכים שני מוחות בשבילה) שהרי מה נדרש מהן אם לא לתפור בדיוק כאלו מילים בתערובת מוזמנת של עברית ואנגלית. אדי בטלר מכיר את הז'אנר הזה של הסול המתקתק, יצאה לו מנגינה אמוציונאלית, מלודיה די שבלונית, אבל קליטה, אבל באירווויזיון הדרישות אינן יותר מזה, ומבחינה זו – בטלר ושות' כולל המעבד יעקב למאי עשו את העבודה. בטוח שהם כבר חולמים הרבה דוז פואה.
