ג’ון היקס הקדיש את הערב לטלוניוס מונק. רפרטואר ביבופ מובחר, אקלקטי. לא בחירה פשוטה, לא בחירה שקורצת לקהל, לא הסטנדרט’ס המקובלים. מיד מבינים שזה פסנתרן שאוהב לאתגר את עצמו.איך שהוא ניגן – זה תמצית השליטה בפסנתר ג’אז. היקס בן 65, מנגן מורכב, עם מבנים הרמוניים לא שגרתיים. ויש לו עוצמה כזו בנגינה שהוא לוקח את ההרכב שאיתו למחוזות שהוא רוצה להגיע אליהם. הוא הזכיר לי ענקים כטומי פלאנגאן, הנק ג’ונס באילתור מלא המצאות, בשילוב של טכניקה ודימיון. אין מילה אחרת להגיד עליו מאשר וירטואוז. פסנתרן ייחודי, עם "משפטים מוסיקלים" שהוא יכול לרשום עליהם פטנט. היקס מתמחה בפורמט טריו, שולט במונק אבל ממוקד בסגנון שלו, בנגינה חכמה וחמה. ואגב, הבחירה במונק מראה כמה הוא פסנתרן ורסטילי, היקס יכול לעבור בקלות לנגן ביל אוואנס, דיוק אלינגטון, ארול גרנר, והוא יכול להכין ערב נהדר של גרשווין.. איזה קשר הוא יצר עם גלעד אברו בבס ושי זמלן בתופים. זה עבד בהבעות פנים, בהשראה הדדית, בהנאה משותפת. לא להאמין שהם הצליחו לקרוא אותו ככה. לשי זלמן זו אינה הופעה ראשונה עם היקס, אבל דווקא אברו הפתיע בחיבור איתו. אז נכון שהיקס לא עשה לעצמו שם של "ענק ג’אז", אבל הוא נמצא שם בפסגת ליגת העל של פסנתרני הג’אז. שעתיים של היקס מנגן מונק נותנות הרגשה ששמענו את הדבר האמיתי.
ג’ון היקס, בקמלוט ת"א. גלעד אברו – קונטרבס, שי זלמן – תופים.
