מאי 2013. ניב רסקין מגל"צ מצליח לעצבן את אביהו מדינה בשידור חי. רסקין עשה פרומו לשידור בגל"צ – ערב הוקרה למדינה בפסטיבל מדיטרנה באשדוד, ושאל אותו משהו כמו: "בעקבות הגל האחרון של החזרה למוסיקה המזרחית באמצעות הפרויקט של רביבו, האם אתה מרגיש שיש צמא לחזור למוסיקה המזרחית של פעם, מול הפופ הים-תיכוני החדש?"
מדינה השיב: "אתם משדרים את הערב הזה ומכריזים – גדול היוצרים המזרחיים. מאיפה לקחתם את החוצפה לכנות אותי 'מזרחי' ולא 'ישראלי'. אני לא פחות ישראלי מאף אחד מכם".
רסקין השיב לו בהדגשת בידול "הז'אנר המזרחי". מדינה בתשובה – "אז למה לא קוראים למתי כספי, יהודית רביץ וגידי גוב – מוסיקה מערבית?"
גם אתמול כשראיינו אותו על קבלת פרס ישראל, סירב מדינה לשמוע את המושג "מזרחית", הגם שברור היה לו, כי תוקן עוול. קול זעקת הקיפוח (גם שלו) נקלט אחרי שנים רבות.
מי שדיבר על "אפליה מתקנת" של הממסד התרבותי, קיבל אותה עכשיו בדמות פרס ישראל. מי שעמד בראש הועדה שהחליטה על הפרס הוא יהורם גאון, שיצא בזמנו נגד שירים ויוצרים במוסיקה ה"מזרחית", אותה כינה "אסון טבע" ו"זבל שלא ברא השטן". הרי לכם אפליה מתקנת – באוריינטציה של מוסיקה ישראלית מזרחית איכותית.
"מלחמת התרבות" של יהורם גאון לא הייתה נגד היוצרים של הז'אנר, אלא נגד ירידה ברמת איכות המוסיקה, ובעיקר הטקסטים הנמוכים והעברית הנלעגת, שהוא שמע ברדיו. תקראו לה – "פופ ים תיכוני". גם גאון יודע, שסטטיסטית זו המוסיקה הנצרכת ביותר. כשיש צריכה – מספקים סחורה. בידור להמונים. העם רוקד את המוסיקה הזו, צורך אותה, ויש מי שמייצר עבורו הרבה שירים לאולמי השמחות. כשסוף סוף יש מוסיקה, שמפרנסת יותר מאשר בכבוד את בעליה, אין שום זכות לפגוע בה ובצרכניה. היום המלחמה אינה, כמו פעם, בין המוסיקה המיוצגת ע"י "מזרחים" או "אשכנזים", אלא על מקור על משאב כלכלי, שמניע גלגלי תעשייה.
האם יהיה זה נכון להאשים את כלי התקשורת בכך שהם מתדלקים את הנושא מטעמים מסחריים ופופוליסטיים? – בהחלט. כי בסופו של דבר, העליהום על הז'אנר התמקד לא במוסיקה מזרחית באשר היא על זמריה ופייטניה ואוצרותיה, אלא עד כמה הפופ הים-תיכוני הזה, שמצרף אליו הרבה קולות יפים מדי יום ביומו – מייצג "עם אחר". מבחינה זו – אביהו מדינה צדק. גם הוא ביקר בעבר את איכות הטקסטים של המוסיקה הים-תיכונית: הקריטריון היחיד, לדבריו, להצלחת שיר אינו כמה קליקים עשו עליו בסלולר, כמה הוא דופק הורדות, כמה המוסיקה הזאת מוכרת כרטיסים לנוקיה. כמה היא מרימה אולמי שמחות.
מוסיקה טובה אינה צריכה להיות פונקציונאלית, לשרת ציבור חוגג, או להתחשב ב"מזרחיים" או "אשכנזים". מוסיקה היא מוסיקה, מזרחית, מערבית, רגאיי, יוונית, קאנטרי, רוק, אלקטרונית. היא לא נועדה לשרת, היא אינה צריכה להתחשב במישהו, ליצור גבולות חברתיים-תרבותיים, היא צריכה להיות מוסיקה שעומדת קודם כל בפני עצמה ובזכות עצמה.
היו לי הרבה פגישות עם אביהו מדינה בשנות השבעים, גם על רקע טענת הקיפוח ההסטורית. האחים ראובני, נדמה לי, עשו לי לראשונה הכרה עם המוסיקה שלו בחנות שלהם בשכונת התקווה. מדינה הטביע את חותמו על הזמר המקומי. אלה לא רק הלחנים, אלא הקשר למקורות, זו גם יצירת מודל עיבוד שעטנזי בין מוסיקה מזרחית לפופ מערבי.
המכלול שלו הוא מסכת מקורית של יוצר שהמוסיקה שלו בתוך עמה יושבת, מתוכו יונקת, גם מהשפעות הסביבה – כמו המוסיקה היוונית ב"רעיה", שהשפעתה על יוצרים וזמרים לא תסולא בפז. עם זאת, מדינה מעולם לא היה "שלאגריסט" אולטימטיבי. גם שירים כ"הפרח בגני", "אליך אלהי", "כבר עברו השנים", ובמיוחד – "אל תשליכני" (עפ"י תהילים) – אחד השירים המיוחדים שהכניסו אותו להיכל התהילה של המוסיקה הישראלית – לא הפכו אותו ל"יצרן להיטים".
מצד שני: מדינה כתב המון שירים לזמרים. נכון שאומרים כי המלחין הוא הפרשן הטוב ביותר של שיריו. במקרה של מדינה, לא תמיד. יש מבצעים טובים ממנו. אבל היו לו רגעי התעלות כמו בשיר "אין לי מנוח" – שיר אהבה של אב לבתו.
מדינה סרב להיכנס תחת מטריה של "מוסיקה מזרחית". כאמור, לא הפך יצרן להיטים מבוקש בתעשיית הפופ הים תיכוני, אבל המשיך להילחם למען אפליה מתקנת.
המוסיקה של מדינה היא ההיתוך של צלילים עליהם צמח בכרם התימנים. יש בה משהו עדני, ספרדי, יווני, תימני ואפילו חסידי. הוא ללא ספק מממציאי ז'אנר השעטנז הזה, שמורכב מכמה דיאלקטים, שהתנקזו לאזורנו הים-תיכוני, והשפעתו ניכרת כמעט בכל מה שנעשה כאן בתחום הזמר המכונה "מזרחי". תקשיבו לחיבור של צעד תימני, צליל יווני ויה בה-בה-בה חסידי ב"יום שישי".
מדינה יצר מוסיקה ששייכת לו, אבל גם עממית מאוד – מוסיקה שמערבבת לא פעם הקודש של הפיוט עם החול של המסחריות.
מצד שני, את הסלסול שלו מדינה לא ייבא מפיראוס ולא משומקום אחר במערב. הוא הביא אותו מבית הכנסת. זו המזרחיות האמיתית. הגיטרות החשמליות באו אחר-כך. גם צליל סקסופון ג'אזי נכנס. המעבר שלו לבידור הזכיר למעשה את מה שקרה בארה"ב. גם שם הספיריצ'ואל הפך לסול-מיוסיק של שאו, מה שאומר שגם בתפילה הדתית האישית וגם בחאפלה הקצבית אלהים ניצב לצידך, ומדינה נשאר קרוב אצל עצמו, אצל מורשתו, תרצו – אצל הבורא.
